החקירה

מאת: נמרוד עמית

בנעל של מיכאל אייזנשטות היה חור. לא היה זה חור גדול במיוחד, כזה שאמור לעורר תימהון יוצא דופן, אלא שמבעדו בצבצה גרב כתומה, דהויה מעט, שכבר ידעה ימים רעננים יותר. מיכאל אייזנשטות תמיד הקפיד להניח את רגליו על השולחן בחדר החקירות. זה היה מפגן עוצמה ששיווה לו מראה קשוח ומחוספס, ומעבר לכך, סייע בהזרמת הדם.

הנחקר שישב מולו, זגג ממושקף בשנות ה-40 המאוחרות, עבר לילה מייגע. הוא בהה בחוקרו בעיניים טרוטות וניכר כי לא נותרה בו רוח לחימה. מיכאל אייזנשטות, שבעצמו הקיץ מוקדם באותו בוקר, חש בקצות אצבעותיו כי הוא עומד לחלץ את ההודאה ברצח המזוויע שהשאיר אותו אמש בעבודה עד מאוחר, אלא שאז קיבלה החקירה תפנית עגומה. 

כשהחוקר הקשוח והמחוספס הבחין בחור בקצה נעלו, האינסטינקט הראשוני שלו היה להסיר את רגליו מן השולחן, אך ניסיון של עשרות שנים במשטרה, בשילוב האינטואיציה החדה שבה ניחן, עצרו אותו. הרי גם הרוצח המתועב מולו ודאי הבחין בחור. וכעת, הורדת הרגליים מן השולחן כמוהה ככניעה. מיכאל אייזנשטות ידע דבר או שניים על כניעות, ולא היה בכוונתו להעניק לנחקרו שום יתרון פסיכולוגי, במיוחד לא בשלב כה רגיש של החקירה. 

״מדוע הייתי חייב לבחור דווקא היום את הגרביים הכתומות?״ חכך בדעתו, בעודו נוגס ברוגלך היבש ששוב החליף את ארוחת הבוקר שלו. הוא הישיר מבט לעבר זקנו האדמוני של החשוד ולעס בשיקול דעת, משל תכנן את המשך החקירה כשידו על העליונה. "זה נראה כאילו התאמתי את הגרביים לזקן שלו", המשיך את קו המחשבה, "מוזר שצומחות לו שיערות לבנות בלחיים, בזמן שבסנטר ובשפם הן עדיין…"

"סליחה, מתי אנחנו מסיימים?" פתח לפתע החשוד בקול שברירי.

"זה תלוי רק בך", פסק מיכאל אייזנשטות בסמכותיות רופסת משהו, בשל שאריות הרוגלך בפיו. ״רק תודה, וסיימנו.״

"להודות במה?! אמרתי לך, לא עשיתי כלום!"

״אני מבין שנמאס לך מ׳השוטר הטוב׳״, הכריז מיכאל אייזנשטות, שהתחיל לקפל את שרווליו, ״אין בעיה, אולי הגיע הזמן שתכיר גם את ׳השוטר הרע׳.״

״העו״ד שלי אמר שאסור לכם להשתמש באלימות״, עדכן החשוד, ״וגם למנוע ממני לישון כל הלילה זה אמצעי לא כשר.״

מיכאל אייזנשטות, שידע דבר או שניים על שבירת נחקרים באמצעים שכשרותם מוטלת בספק, המשיך בהפשלת השרוולים, כשלפתע התשיעית של בטהובן בקעה ממכנסיו. הוא שלף את הסלולרי מכיסו וענה, מבלי לגרוע עין מיריבו. ״אני לא יכול לדבר עכשיו… אני בעבודה… מה?! לא, אני לא יכול לצאת, אני באמצע חקירה!״ כאן הוא הסיט את ראשו ולחש: ״מתוקה שלי, אני נשבע לך שחזרתי הביתה ישר אחרי ה… אני לא יכול עכשיו, אני… אדבר איתך אחר כך.״ החשוד, שבימים כתיקונם לא אהב לדחוף את האף לעניינים לא לו, נעץ במיכאל אייזנשטות מבט ביקורתי.

״טוב, איפה היינו?״ שרק מיכאל אייזנשטות בעודו מחזיר את הסלולרי לכיס. 

״אני נשבע לך שלא נגעתי בו״, סלסל החשוד. 

מיכאל אייזנשטות מדד אותו לאורך ולרוחב ולבסוף שאל בסקרנות: "אתה מחשיב את עצמך כאדם אלים בדרך כלל?"

"לא", השיב החשוד.

"ואתמול, באופן ספציפי?"

"לא", השיב החשוד.

״אתה בטוח?״

״כן״, השיב החשוד.

מיכאל אייזנשטות הרגיש ששאלותיו חושפות טפח ומסתירות טפחיים, והסיק שעליו לשנות את זווית החקירה:  "אתה יכול לתאר לי בדיוק מה קרה?"

"כבר תיארתי לך!"

"יש לי זיכרון קצר."

החשוד, שלא ישן כל אותו הלילה, לקח את גרסתו של מיכאל אייזנשטות בערבון מוגבל, אך לא מצא בנפשו את תעצומות הנפש להתווכח. "אוקיי, אני אספר לך, שוב, אבל בבקשה, אני מתחנן בפניך, תקשיב הפעם טוב! השעה היתה בערך 9 בערב. צפיתי בשידור חוזר של משחק כדורסל…״

״למה שידור חוזר?״

״כי לא הספקתי לראות את השידור החי, מה זה משנה?״

״אני אחליט מה משנה או לא משנה בחקירה הזאת! תמשיך, בבקשה.״

״אז אני יושב על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה, הקבוצה שאני אוהד בפיגור, אני מתחיל להתעצבן, אני מקלל את הרכז המחליף – אידיוט! רד להגנה! בשביל מה משלמים לך מיליון דולר למשחק?! – בשלב הזה אני כבר ממש על על הקצה ו… מה אתה עושה פה?״

״תתעלם ממני״, אמר מיכאל אייזנשטות, שכרסם על הכורסה בסלון את מה שנשאר מהרוגלך שלו. ״בבקשה, תמשיך.״

״אבל לא היית פה כשזה קרה״, מחה החשוד ועצר את המשחק.

״אל תהיה קטנוני, אני לא אפריע, אתה בעצמך ביקשת שאני אקשיב הפעם טוב, לא?״  

״לפחות אל תעשה פירורים על השטיח, בדיוק ניקו אתמול!״

מיכאל אייזנשטות הנהן במבוכה, בעוד חושיו החדים אותתו לו כי בקצה השטיח נערם מצבור אבק, אמנם בכמות לא בלתי נתפסת, אך בהחלט כזו שמעוררת תהיות: כיצד יתכן שרק אתמול ניקו את הדירה? כלום יתכן כי המנקה התרשלה בתפקידה? או שמא העדות, אחרי הכל, אינה מהימנה? עוד הוא תוהה והחשוד חידש את המשחק והמשיך: "אז בכל מקרה, אני מתעצבן ומקלל את הרכז המחליף, כשפתאום אני שומע צעקה״. 

באותו רגע אכן נשמעה מן החלון צווחה מצמררת של אשה, אשר הסבה באופן מיידי את תשומת הלב של האורח ומארחו גם יחד. כאן צד את עינו של מיכאל אייזנשטות רמז נוסף, שהיה לכל הפחות אפוף מסתורין. הוא הבחין כי החשוד צפה במשחק ללא משקפי הראייה שלו, שהיו מונחים על השידה באין מפריע. החורים בעדות, שהחלו להיערם מרגע לרגע, בהחלט ליבו את החשדות שניצתו במיכאל אייזנשטות, אך לא היוו עדיין עילה מספקת להרשעה.

שקט מקפיא השתרר בחדר החקירות. החשוד, שמן הסתם חש בספקות שמכרסמים בחוקרו, עצר את שטף דיבורו, והשניים לטשו עיניים איש ברעהו ללא שיג ושיח. למיכאל אייזנשטות היה חשד מבוסס שזקנו של החשוד לא היה כתום באופן טבעי. שערות לבנות הרי צומחות באזור הסנטר והשפם לפני שהן צצות בלחיים, ואילו כאן ניתן לזהות בבירור 2-3 שערות לבנות על כל לחי… לפתע התפרצה לחדר החקירות אשה חמת מזג, שלא השגיחה בהלכותיה יתר על המידה. "תגיד לי עכשיו את האמת!" היא ירתה בשצף.

"אני באמצע חקירה! איך רונן נתן לך להיכנס?" 

"אמרתי לו שזה מקרה חירום ואל תעביר נושא! איפה היית אתמול בערב?"

"כבר אמרתי לך…"

"את האמת!"

״אבל…״

״נשבעת לי בחתונה שלעולם לא תשקר לי!״

מיכאל אייזנשטות פזל לעבר החשוד וסינן בקול נמוך שבקושי ניתן היה לשמוע: "אני כבר חוזר". 

הוא יצא עם אשתו מחדר החקירות והוביל אותה לחדר סמוך, שבמרכזו ניצבו שני כיסאות וביניהם שולחן עץ ישן, מעוטר בסימני קפה. שני האייזנשטותים התיישבו זה מול זו, והיא חזרה על דרישתה במשנה תוקף: "נגמרו המשחקים. ספר לי עכשיו את האמת, אתה שומע? את האמת!"

"מתוקה שלי", פתח מיכאל אייזנשטות בקול שברירי ורך, "אני נשבע לך, הייתי בעבודה, זה קורה, אני שוטר, קיבלתי קריאה לזירת רצח, לא תכננתי אותו מראש, זה היה אירוע בלתי צפוי" 

אשתו של מיכאל אייזנשטות ידעה דבר או שניים על אירועים בלתי צפויים, אך החשד שניצת בה טרם כבה. לפתע היא הבחינה כי לחלוחית נקוותה בעיניו של בעלה, אך האם די היה בה על מנת להוכיח את חפותו? היא מדדה אותו לאורך ולרוחב, ולבסוף אמרה: "מה זה? מה קרה לך בנעל? תוריד אותה, אני אתקן לך את החור." 

"מתוקה שלי, אני לא יכול לחזור לחקירה בלי נעל, מה הוא יחשוב עליי?"

"תפסיק כבר להתווכח על כל דבר", שירבבה אשתו של מיכאל אייזנשטות בעת ששלפה מתיקה ערכת תפירה, "זה יקח 5 דקות, תן לי את הנעל."

"מצטער", מחה מיכאל אייזנשטות, שלראשונה מאז היכרותם התייצב מולה בראש מורם, "אני חייב לחזור לחקירה. אני אשתדל לחזור היום הביתה מוקדם, בסדר? אני אוהב אותך!" במהלך לא אופייני שהפתיע אפילו את עצמו, הוא פנה אחורנית בלי להמתין לאישורה, ויצא.

עם שובו לחדר החקירות, הוא מצא את החשוד מנמנם על השולחן. הוא הביט בו נוחר לתומו, בעוד ריר סמיך נוטף מפיו במורד זקנו. ״האם כך נראה רירו של רוצח?״ תהה בליבו, ״ואולי זאת רק תחבולה? אולי זה בדיוק מה שכתום הזקן מנסה לגרום לי להרגיש כדי לתמרן אותי? מי בכלל ישן בשעות כאלה? היי! בוקר טוב! תתעורר! ממשיכים!״ החשוד הקיץ למשמע הצעקות ומחה את פניו.

״עצרנו בשיא המתח״, הטעים מיכאל אייזנשטות, ״אז אנחנו בדירה שלך, צופים במשחק, הוא כבר עומד להיגמר, אתה עצבני… פתאום נשמעת צעקה מהרחוב. מה עכשיו?" 

"נעלתי נעליים, לקחתי מחבט בייסבול ויצאתי", השיב החשוד, בעודו גורף את פירורי הרוגלך מהשטיח ומתארגן ליציאה. מיכאל אייזנשטות ניצל את שעת הכושר, הלך למקלחת וביצע שם סריקה יסודית, אך לא מצא כל זכר לערכת חימצון כתומה, או לצבע כלשהו לשיער. 

בצאתם מן הבניין הבחין מיכאל אייזנשטות בגברת נסערת כבת 60 (הוא ידע דבר או שניים על סימני הגיל בפניהן של גברות נסערות). בצד השני של הרחוב הוא זיהה גבר עב כרס, עם תיק ורוד ביד אחת ואולר בשניה. הוא ניסה לטפס על חומה שהקיפה את אחד הבניינים כדי להגיע לרחוב המקביל, אך התקשה להרים את עצמו. "אני מניח שזה השודד", שיתף מיכאל אייזנשטות את החשוד.

"באמת? אתה חושב?!" פלטה הגברת הנסערת, "מעניין מה גרם לך להגיע למסקנה הזאת!"

"תירגעי, גברתי, אני מבטיח לך שיהיה בסדר. את יכולה להירגע, אני מהמשטרה."

"אז תעזור לי! הוא גנב לי את התיק! יש שם חפצי ערך!" 

מיכאל אייזנשטות שלף את פנקסו, רשם בו דבר מה, ופנה אל החשוד: "אוקיי, אז באיזה רגע התחלת לרדוף אחריו?"

"לא רדפתי אחריו."

"אז איך הכית אותו עם המחבט?"

"לא הכיתי אותו עם המחבט!"

״אז בשביל מה הבאת את המחבט?״

״לא חשבתי על זה… כנראה להגנה עצמית, לא השתמשתי בו!״

"אז ממה הוא קיבל את החבטה ששברה לו את המפרקת?"

החשוד גלגל את עיניו וסינן: "כנראה הוא נבהל מהמשטרה, וברח, ונתקע בעץ".

"זאת תיאוריה מעניינת״, המהם מיכאל אייזנשטות, ״ואם היינו שואלים אותו, זה גם מה שהוא היה אומר?" לעיניו המשתאות של החשוד, שרק מיכאל אייזנשטות לעבר השודד וסימן לו לגשת אליהם. השודד – ספק מבלבול ספק מסקרנות – שיתף פעולה והתקרב אליהם. מיכאל אייזנשטות לחץ את ידו המיוזעת של השודד ופתח בגאון: "עלתה כאן טענה שאחרי ששמעת את המשטרה ברחת ונתקעת בעץ. מה יש לך להגיד על זה?" 

השודד, שפניו הקפוצים נרפו לפתע, לבש ארשת משועשעת והשיב ברוך: "כן, ברור, ברור, נתקעתי בעץ, זה מה שקרה! בדיוק! בעץ!"  

החשוד, שנוכח כיצד מלגלגים עליו בפרהסיה, התקשה לכבוש את זעמו ועמד להסתער על השודד עם המחבט, אך ברגע האחרון מיכאל אייזנשטות בלם אותו. בינתיים, הגברת הנסערת ניסתה להציל מידי השודד את תיקה, אך הוא שמר עליו בחירוף נפש וסימן לה עם האולר שתואיל לכבד את המרחב האישי שלו. 

מיכאל אייזנשטות הרגיש שהאירוע עומד לצאת משליטה והחליט להשליט סדר. "אוקיי, חברים, אני מבין שאנחנו בסיטואציה מורכבת ורב הנסתר על הגלוי, אבל אלה העובדות…״ הוא הציץ בפנקסו והמשיך, ״יש לנו כאן את החשוד המרכזי, גבר מזוקן בשנות ה-40 המאוחרות. יש את הקורבן, אזרחית תמימה שגנבו לה את התיק, שבתוכו היו חפצי ערך, בת ב-60…"

"אני בת 52!" התרעמה הגברת הנסערת, שמעולם לא הרגישה קורבן גדול יותר.

"כן", המשיך מיכאל אייזנשטות באלגנטיות מעושה, שהסוותה רק קמצוץ ממבוכתו, "ויש את השודד, שבעוד רגעים ספורים ישבור את המפרקת, ולאחר 20 דקות של ניסיונות החייאה כושלים ייקבע מותו. עכשיו רק נשאר להבין איך זה קרה. אני צריך את שיתוף הפעולה שלכם". הוא התבונן בדריכות בגברת הנסערת, שדווקא עכשיו, כשקולה יכול היה להפיק מרגליות, בלעה את לשונה. "מה ראית?״, לחץ מיכאל אייזנשטות, ״את זוכרת את האיש הזה? הוא הכה אותו עם המחבט? הזקן שלו היה באותו צבע? אני מזכיר לך שעדות שקר היא עבירה פלילית.״ הגברת הנסערת, שכל אותו הזמן שמרה על קשר עין רציף עם תיקה, נאלמה דום. גם השודד לא תיפקד כנדבן מידע דגול. הוא תר בעיניו אחר נתיב מילוט, מבלי להתרגש במיוחד מגורלו הממשמש ובא, כאילו כל האמור לעיל כלל אינו נוגע לו. 

לאחר שניות ארוכות של דומיה נוקשה, צעדים נשמעו ברקע. היו אלה צעדי אשתו של מיכאל אייזנשטות, שהחזיקה בידה חוט ומחט וניגשה הישר לנעלו הסוררת של בעלה.

"מה את עושה?" רטן מיכאל אייזנשטות באין אונים. "זאת זירת פשע, את לא יכולה להיות פה!"

"אתה לא תגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות! חצוף! שחרר כבר את הנעל! אתה רק עושה את זה יותר קשה!"

בינתיים ניצל השודד את הסחת הדעת והתחיל לנוס על נפשו, כשלפתע צרחה עזה יצאה מפיו של מיכאל אייזנשטות, שאשתו התחילה לתפור את נעלו מבלי להמתין שיסיר אותה ודקרה את הבוהן שלו (ככל הנראה ללא כוונת זדון). השודד, אגב מנוסתו, הטה את ראשו אחורנית, נתקע בעץ וצנח ארצה. 

שתיקה סמיכה אפפה את חדר החקירות. מיכאל אייזנשטות ידע דבר או שניים על דיבור, אך התקשה למצוא את המילים המתאימות. אילו רק לא היה חור בנעלו, או לכל הפחות אילו אשתו לא היתה מבחינה בו, כי אז היתה החקירה מתנהלת כהלכה ומסתיימת בהרשעה ודאית. מקץ דקות ארוכות של דומיה מייאשת, הוא קם לבסוף ממושבו, ואחרי רגע התיישב חזרה, הניד בראשו והמשיך את תענית השתיקה. בתגובה, שינס החשוד את שפתיו ושאל כמי שאין לו מה להפסיד: "אז אני משוחרר?" 

"אני מניח שכן", השיב מיכאל אייזנשטות בהכנעה. מבלי גינונים מיותרים, התרומם החשוד ממושבו ופנה לעבר היציאה. "רק עוד שאלה אחת", הוא שמע לפתע את קולו החורק של מיכאל אייזנשטות מאחוריו. ״נכון שאתה צובע את הזקן?״

החשוד חזר על עקבותיו כשבדל חיוך נסוך על שפתיו. הוא עצר לפני השולחן, רכן עליו קלות ואמר בשוויון נפש: ״אני מודה.״ מבלי להמתין לתגובה, הוא יצא מחדר החקירות והשאיר את מיכאל אייזנשטות להרהר בכובד ראש בעדות שנמסרה לו, בחור בנעלו ובהשתלשלות החקירה.