הסמארטפון השתלטן
מאת: יוסי (יוסף) ברגר
היום הייתי בטוח שאני עומד למות.
אני פוקח את עיני, ממצמץ ומשפשף אותן קלות. זה עתה התעוררתי משינה קצרה ומוצא את עצמי בגובה של כעשרה קילומטר, יושב ליד החלון בתוך מטוס גדול מלא עד אפס מקום.
השמים בהירים והשמש התלויה באמצע השמיים מאירה את הכבישים, השדות, הערים וההרים הפרושים מתחתינו. זוהי טיסה שגרתית של חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה מתל אביב לפרנקפורט.
כשעה וחצי חלפו מאז המראנו והכל נראה שגרתי ורגוע. האברך היושב לימיני שקוע בשינה עמוקה ואני משתדל לא להפריע לו. במרחק מה אני רואה שתי דיילות מתקדמות לאיטן במעבר הצר, דוחפות עגלה עמוסה בחמגשיות ובבקבוקי שתיה, מגישות בסבלנות ובנימוס את ארוחת הצהריים לנוסעים היושבים משני הצדדים.
ייקח זמן עד שיגיעו אלי ואני מחליט, עדיין מנומנם מעט, לשלוף את הסמארטפון ולהעביר איתו את הזמן. האברך שלצידי מתעורר לפתע ומעיף אלי מבט מנומנם. אני מחייך אליו וחוזר להביט במסך הקטן שמולי. מאחר והטלפון ב"מצב טיסה", אני מחפש משחק שניתן לשחק בו ללא צורך בתקשורת ובוחר לבסוף במשחק שלא מזמן התקנתי על המכשיר.
זהו סימולטור טיסה פשוט למדי אשר במהלכו אני צריך "להטיס ולהנחית" מטוס אזרחי עמוס נוסעים בשדות תעופה שונים בעולם. השליטה ב"מטוס" נעשית באמצעות הטיית הסמארטפון: הטיה ימינה משמעותה פניה ימינה, הטיה כלפי מעלה משמעותה התרוממות וכן הלאה. יש עוד פקדים- מצערת הקובעת את מהירות הטיסה, לחצני קיפול והוצאת גלגלים, הוצאת והכנסת מדפים וכמובן בלמים. את כל אלה צריך לתפעל בעיקר אחרי המראה, לקראת נחיתה ובמהלכה.
המשחק איננו פשוט והתוצאות שלי די עלובות. לרוב זה מסתיים ב"התרסקות" המלווה בצרחות אימים של "הנוסעים".
האברך שלצידי מציץ בו בסקרנות אבל לא אומר דבר. האוזניות תקועות בתוך אוזני ואני שקוע כל כולי ב"הטסה", משתדל לשמור את המטוס יציב לקראת ה"נחיתה". אני מתחיל להנמיך תוך כדי פנייה ימינה, מתיישר לעבר המסלול שמופיע ממולי, מתאמץ ככל יכולתי לגעת עם הגלגלים קרוב ככל האפשר בתחילת המסלול כדי לנחות בשלום.
שיט! זה שוב לא מצליח והמטוס "מתרסק" על המסלול לקול צרחות היסטריות של ה"נוסעים" המבועתים.
ממש באותה שנייה מתעורר הרמקול שבמטוס האמיתי שבו אנחנו יושבים, וקולו המודאג של הקפטן מרעים ברחבי תא הנוסעים. אני מוציא את האוזניות ושומע את ההודעה הבאה:
(צוות המטוס. הפסיקו מייד את השירות!) “Cabin crew, stop immediately the service “.
הדיילות מפסיקות באחת את חלוקת הארוחה ופותחות בריצה מבוהלת ודוחפות את העגלה אל חלקו האחורי של המטוס. הנוסעים מביטים סביב, אינם מבינים מה בדיוק קורה ואילו האברך שלידי רוכן מעלי מבלי לבקש רשות, מנסה להציץ דרך החלון שלשמאלי.
זה לא מקרי שאני יושב ליד החלון. זהו המושב המועדף עלי משום שהוא מאפשר להשעין את הראש על דופן המטוס כשאני רוצה לנמנם, אבל בעיקר משום שאני אוהב לדעת מה קורה בחוץ, להביט אל הנוף הזעיר שמתחתי, אל העננים ואל השקיעות והזריחות המרהיבות. יש לי מאות תמונות מדהימות מהזווית הזאת.
הפעם אני יושב מאחורי כנף שמאל ורואה בבירור את המנוע. לכאורה נראה שהכול כשורה- אין עשן, אין אש, אין רעשים מוזרים ואין רעידות יוצאות דופן. המטוס משייט בקו ישר אבל אני שם לב שהכבישים, הבתים והיערות נראים קרובים מהרגיל וככל שעובר הזמן אני כמעט בטוח שהם הולכים ומתקרבים.
האברך שלצידי נראה מבוהל ומציץ מעבר לכתפי החוצה שוב ושוב.
אני בטוח שאנחנו מאבדים גובה אבל מדוע קברניט המטוס לא אומר דבר בעניין הזה?
אני סוגר את הסמארטפון בדיוק כשהאברך פונה אלי.
"אני חושב שהמטוס יורד כל הזמן." הוא אומר. אני מהנהן והוא נראה עוד יותר מודאג. גם אני.
הלחץ והחרדה ניכרים על פניהם של הנוסעים. יש התלחשויות ויש כאלה שמתקרבים לחלונות להציץ החוצה. גם הדיילות לחוצות.
הרמקול מתעורר סוף סוף לחיים. זה לא הקברניט אלא אחראי צוות המטוס. ההודעה שהוא מוסר איננה מרגיעה. להיפך, היא מדאיגה אפילו יותר. הוא מודיע ש"שוחח עם תא הטייס" אבל בשלב זה אי אפשר למסור פרטים נוספים על הסיבות להפסקת השירות בטיסה. הקברניט, כך אמר, הבטיח שתוך כמה דקות ימסור הודעה ומוסיף ואומר ש"כולנו יכולים להיות רגועים שהרי אפשר לראות כי המטוס שומר על גובה ".
הוא לא ממש מדייק, ובטח לא מרגיע.
"למה הוא משקר?" שואל האברך.
"אין לי מושג." אני אומר, "אולי הוא מתכוון לזה שרק מעכשיו המטוס מפסיק לרדת."
"למה הקפטן לא מדבר בעצמו?" הוא שואל.
"אולי בגלל שהוא עסוק מדי?" אני מנחש. זה אולי נשמע הגיוני אבל בהחלט לא מרגיע.
הדקות חולפות. המטוס ממשיך להנמיך באיטיות, הטייס ממשיך לשתוק והנוסעים ממשיכים להילחץ.
הרמקול שוב מתעורר לחיים. אני בטוח שעכשיו נשמע הסבר מפי הקברניט בכבודו ובעצמו. טעיתי, זהו שוב אחראי הטיסה ולמרבה האכזבה החדשות שבפיו הן זה… שאין כל חדש למעט הבטחה חוזרת שבקרוב הקברניט ימסור הודעה.
הסימנים המדאיגים הולכים ומתרבים. הדיילות מתרוצצות כעת במעבר ואוספות את מגשי האוכל שכבר חולקו. הבעת פניהן משדרת לחץ. לא נעים! בטוח הן יודעות משהו שאנחנו לא יודעים. אולי אנחנו עומדים להתרסק ומה שיקרה לנו עוד זמן מה יהיה דומה למה שמציג סימולטור הטיסה הטיפשי שלי?
האברך עובר מדיבורים למעשים. הוא עוצם את עיניו, נע קדימה ואחורה ושפתיו נעות מבלי להשמיע קול. ככל הנראה החליט שהגיע הזמן לבקש מבורא העולם להתערב בעניין.
אני מעביר במוחי תרחישים לאסון פוטנציאלי ומחפש להם סימנים: שריפה בתא המטען, גלגלים תקועים, כנף שנתלשה, מחשב טיסה מקולקל…אני מנסה להיזכר במקרי אסון שראיתי בתוכנית הטלוויזיה "תעופה בחקירה" של נשיונאל גאוגרפיקס שבהם שוחזרו אסונות תעופה. שם למדתי שתקלה פשוטה או טעות אנוש יכולים להתפתח תוך שניות ספורות וללא התרעה מוקדמת, לקטסטרופה.
כמו שכני, גם אני מחליט לעשות מעשה. הגעתי למסקנה שאין טעם לשבת סתם דרוך ומודאג וכי יהיה הרבה יותר מועיל אם אסיח את דעתי מהמתרחש סביבי. אני חוזר לסימולטור הטיסה שלי, נכנס למשחק ובוחר את סוג המטוס: בואינג 737, בדיוק אותו מטוס שבו אנחנו טסים אבל הפעם אני בוחר בגרסת הטסה בלבד כדי לא לחוות התרסקות דווקא כעת.
על מסך הסמארטפון מופיע תא-הטייס ואני לוחץ "התחל".
הגאי המטוס הווירטואלי בשליטתי המלאה. אני שומר על טיסה אופקית ומצליח להטיס אותו בכלל לא רע. כעבור זמן מה זה מתחיל לשעמם ואני מחליט לטפס לגובה. אני מטה את המכשיר שבידי כלפי מעלה והמטוס שבסמארטפון מגיב מיד, מרים את האף ומטפס בזווית תלולה כלפי מעלה.
לתדהמתי אני מרגיש כי הכיסא שבו אני יושב מוטה אף הוא כלפי מעלה. מה קורה כאן? אני מביט סביבי. המטוס שבו אנחנו יושבים מגיב באותה צורה בדיוק. אני מסתכל מהחלון ורואה שאנחנו נוסקים בחדות.
אנשים שעמדו במעבר נזרקו לאחור וקולה המבוהל של הדיילת קורא ברמקול לכל הנוסעים לחזור למקומותיהם ולחגור חגורות בטיחות.
האברך שלצידי מפסיק את התפילה, פוקח את העיניים ומביט בי במבט תמה. הוא לא מקשר בין המשחק לבין מצב המטוס.
"זה סימן טוב." הוא אומר וכשהוא רואה את הבעת פני ברור לו שהוא צריך להסביר, "אם הטייס מצליח להעלות את המטוס זה סימן שתיקנו את התקלה." אני מהנהן. יש הגיון בדבריו אבל אני לא מגיב ומביט בסמארטפון. המטוס שבמשחק ממשיך לטפס כמו גם המטוס שבמציאות.
לא יכול להיות שיש קשר בין השניים, אני חושב לעצמי ומיישר את המטוס שבמשחק לטיסה אופקית.
אני לא מאמין למראה עיני. גם המטוס שבו אנחנו יושבים, מתיישר. זה כבר לא צחוק. זהו סימן מובהק שאני משפיע על המטוס שבו אנחנו יושבים.
"מה קורה כאן? אין מצב בעולם שאני שולט במטוס באמצעות המשחק! החלטתי לעשות עוד ניסיון אחד. אני מטה את הסמארטפון במתינות ופונה בזהירות ימינה. המטוס שבמציאות עושה את אותו הדבר!
עכשיו אין לי ספק שאני שולט במטוס דרך המשחק שבסמארטפון! כשההכרה הזו מכה בי אני ממהר להתיישר. גם המטוס האמיתי מתיישר. איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני! זה אבסורד מוחלט!אני משליך בבעתה את הסמארטפון מידי, דומה אני אוחז בגחלים לוחשות ומביט בו באימה. האברך מסתכל עלי ולא מבין מה בדיוק עובר עלי.
עם מיומנויות ההטסה הגרועות שלי אני עוד ארסק את המטוס שבו אנחנו יושבים, אני חושב ומרים בזהירות את הסמארטפון, כאילו מדובר בפצצה מתקתקת. אני מסתכל על המסך ורואה שבניגוד לכל הגיון, המטוס שבמשחק ממשיך לטוס אופקית על פי הפקודה האחרונה שנתתי לו. מה יקרה אם אכבה אותו לחלוטין, התופעה המוזרה תיעלם או שפשוט נתרסק?
אני לוחץ ביד רועדת על לחצן הכיבוי. זיעה קרה מכסה את גופי וכשאני רואה ששום דבר לא קורה, אני נרגע, נושם לרווחה ומסתכל מחויך על שכני. הוא לא מבין מדוע אני כל כך מרוצה אבל מחזיר לי אחד משלו כשבדיוק הרמקול במטוס מתעורר לחיים.
הפעם זהו הקברניט. הוא סוף סוף מחליט לדבר ומספר שתקלה לא מוסברת התגלתה במחשב הטיסה. מאחר והתקלה סיכנה את המטוס והוגדרה כקריטית, חייב היה צוות המטוס להיערך לנחיתת חירום באיסטנבול. למזלנו, תוך כדי ההיערכות, נעלמה לפתע התקלה והמחשב חזר לפעול כראוי. אין כרגע כל הסבר לתקלה המוזרה ולאחר התייעצות עם מהנדסי החברה בגרמניה, הוחלט להמשיך בטיסה. הקברניט בישר בשמחה שהוא מגביר את מהירות הטיסה כך שלמרות העיכוב שחל בלוח הזמנים, הנחיתה בפרנקפורט תתבצע בזמן.
הנוסעים, כולל צוות המטוס, פורצים בקריאות הקלה ובמחיאות כפיים רמות.
אני נרגע אבל מסתכל באימה על הסמארטפון, לא מעז לגעת בו. כל הסימנים מעידים על קשר מוזר בינו לבין מחשב המטוס.
אנחנו נוחתים במועד המתוכנן. המטוס נוגע במסלול בעדינות, מתיישר ונוסע לאיטו על המסלול, נעצר ומתחבר לשרוול בשער C18. שכני, חסר סבלנות, מתרומם ממקומו עוד לפני שהמטוס עוצר וזוכה לנזיפה מהדיילת אבל זה לא עוזר. מסתבר שהוא איננו היחידי. הנוסעים נדחקים לפתח היציאה וממהרים לצאת מהמטוס. אפשר בהחלט להבין אותם. אחרי החוויה המפחידה שעברנו, זוהי בהחלט הרגשה נעימה לעמוד על קרקע מוצקה.
אני יוצא, נושם לרווחה, ממהר לחפש על גבי צג הטיסות היוצאות את שער היציאה לטיסת ההמשך שלי, ומזדרז להגיע אליו למרות שיש די הרבה זמן עד להמראה.
אני מתיישב על כיסא פנוי מול דלפק הצ'ק-אין ושולף את הסמארטפון הסורר שלי. אני מדליק אותו, מוודא שיש קליטה ומתחיל לבדוק הודעות ואימיילים.
לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת וללא כל סיבה הגיונית נראית לעין, נפתח על המסך משחק שמזמן לא שיחקתי בו. משחק הקרוי "מגדל פיקוח". במשחק הזה אתה שולט בהנחתת מטוסים בשדות תעופה שונים.
ליבי הולם בחוזקה. אני יודע שזה מטורף, אבל מה אם גם הפעם הטלפון שלי יתנהג מוזר וישתלט על מחשבי הבקרה שבמגדל הפיקוח כפי שהשתלט על מחשב המטוס? זה נשמע אמנם הזוי ואני לא מאמין באמונות טפלות, אבל מה אם הבלתי נתפש באמת יקרה? אחרי מה שאירע בטיסה הקודמת, מי יתקע לידי שזה לא יחזור על עצמו עכשיו מול מגדל הפיקוח?
ככל שהזמן חולף, הדמיון שלי מתפרע יותר ויותר. אני משקיף דרך קיר הזכוכית הגדול לעבר מגדל הפיקוח הניצב לא הרחק ממני. האם כדאי לנסות ולראות מה יקרה? הסיכון גדול מדי. אני על סף פאניקה. זה עוד חסר לי שמגדל הפיקוח יאבד בגללי שליטה על המטוסים בשדה התעופה העמוס באירופה בגלל הסמארטפון המוזר שלי!
אני סוגר את המשחק וחוזר לבדוק הודעות ואימיילים.
המשחק "מגדל הפיקוח" קופץ שוב על המסך. אצבעותיי קופאות באוויר ונשימתי נעתקת. האם יכול להיות שזה סתם מקרה? אני שוב סוגר את המשחק ואת כל האפליקציות הפתוחות ובוהה במסך בחרדה.
כשהמשחק הזה קופץ בשלישית, אני שומט את הטלפון בבעתה. זה לא יכול להיות סתם במקרה. אין לי שום הסבר הגיוני לתופעה המוזרה הזאת וכל הסימנים מראים שלא כדאי לי להתגרות בגורל אולם הסקרנות שלי גוברת על זהירותי.
אני נוטל את הטלפון בחשש, משתדל שלא לגעת בטעות במסך המגע ובוהה בו דקות ארוכות מבלי לעשות דבר. מסך הפתיחה של המשחק ממתין בסבלנות להחלטה שלי. אני לוחץ על "שחק" והמשחק מציע לי לבחור שדה תעופה. אני עובר על הרשימה. שדה התעופה של פרנקפורט מופיע ברשימה. אני מהסס מעט ולבסוף בוחר אותו. על המסך מופיעה מפת שדה התעופה ועל פי מיקום מגדל הפיקוח אני מזהה גם את הטרמינל בו אני נמצא.
האצבע שלי רועדת אבל לבסוף אני לוחץ "התחל". מימין למגדל הפיקוח שעל המסך מופיע לאיטו "מטוס" המתקרב לעבר שדה התעופה.
אני מרים את מבטי ומסתכל על מגדל הפיקוח האמיתי הנמצא מולי. מימינו מופיע מטוס, בדיוק כפי שמופיע על מסך הסמארטפון. זה בהחלט יכול להיות מקרי, אני מרגיע את עצמי, נוגע במסך המגע ומתווה למטוס שעל המסך באמצעות האצבע, מסלול אחורה פנה. אני מסתכל בשמיים ורואה לתדהמתי שגם המטוס האמיתי מתחיל סיבוב פרסה וחוזר על עקבותיו.
עד כאן! אני אומר לעצמי, זה שוב קורה. אני סוגר את המשחק, מכבה את הטלפון ומשליך אותו לפח האשפה הסמוך. אני אפילו לא מתקשר הבייתה כדי להודיע שהגעתי בשלום.
אני מביט אל השמיים. המטוסים ממשיכים להגיע בטור ונוחתים בשלום בזה אחר זה.
עכשיו אני קצת יותר רגוע אבל לא יכול להפסיק לחשוב על התופעה המוזרה שחוויתי. האם זה פרי דמיוני הפרוע או שמה שראיתי אכן התרחש במציאות?
טיסת ההמשך שלי יוצאת בזמן ועוברת ללא אירועים מיוחדים. אני ממהר לצאת משדה התעופה, תופס מונית ואומר לנהג את שם בית המלון. בדרך אני משחזר את האירועים ומשתכנע יותר ויותר שלא הזיתי.
פקידת הקבלה מחייכת אלי. היא מכירה אותי מביקורי התכופים ושמחה לבשר לי שהפעם אקבל חדר משודרג.
אני מחייך בתודה, ממהר לעלות, נכנס לחדר וממהר להתקשר הביתה מהטלפון הקווי. ברור שהם מודאגים מכך שלא יצרתי קשר. אני ממציא תירוץ כלשהוא אבל לא מספר מדוע. אני לא רוצה שיחשבו שדעתי השתבשה.
אני מסיים את השיחה ומתיישב בלאות על המיטה. אני תשוש ומוטרד מהחוויה שעברתי אבל לא יכול להפסיק לחשוב עליה. ככל שאני הופך באירועים, כך זה נראה יותר ויותר מטורף וחסר הגיון. איך הסמארטפון שלי יכול היה להתחבר למחשב הטיסה של המטוס ולמחשבי בקרת הטיסה של מגדל הפיקוח, כך סתם מעצמו? אולי האקרים של ארגוני טרור השתילו בתוכו מן תוכנת השתלטות שכזו שנועדה לגרום לאסון תעופה? ואם כן, למה דווקא אצלי? אני משחזר את תנועותיי ואת המפגשים שלי בימים האחרונים ומגיע למסקנה שזה היה בלתי אפשרי.
לפתע מבזיקה בראשי מחשבה מטרידה. ככל שאני מהרהר בה יותר היא הופכת למפחידה:
מה אם מישהו מצא את הטלפון שהשלכתי לפח האשפה והפעיל אותו?
אני מחפש בבהילות את השלט של הטלוויזיה ובידיים רועדות מדליק אותה ומזפזפ במהירות.
אני מיד מבין שכולם עסוקים בשידור חירום כלשהוא אבל משום שהם מדברים גרמנית, אני לא מבין במה בדיוק מדובר.
אני ממשיך לזפזפ בקדחתנות עד שאני מגיע לערוץ של ה בי.בי.סי.
על המסך מופיע קריין חמור סבר. הוא מדבר עשרות הרוגים כתוצאה מתאונה אווירית. שני מטוסי נוסעים התנגשו באוויר וככל הנראה אין ניצולים. אני משפיל את מבטי לתחתית המסך וליבי הולם כשאני קורא את הכתוב:
"תאונה אווירית מעל שדה התעופה של פרנקפורט שבגרמניה".
אני לא יודע את נפשי ורק מחשבה אחת צפה ועולה בראשי:
איזה אידיוט אני שהשלכתי את הטלפון לפח מבלי להוציא את הסוללה. מאחר ואך לפני יומיים הסרתי את קוד הכניסה אליו, לא היה לי ספק שמישהו מצא אותו, פתח אותו וההמשך ידוע.
כל הסימנים מעידים על כך שיכולתי למנוע את התאונה האיומה הזאת!
