מפלצת
מאת: עופרי
את המחזור הראשון שלה קיבלה אנה באמצע הכיתה.
עוד לפני ששמעה את ציחקוקם של הבנים מהשולחן מאחוריה, יכלה להרגיש את הנוזל נספג בתחתוניה. היא קפאה במקומה, הביטה ישר, לא העזה להטות את ראה מטה מחשש למראה שיתגלה בין רגליה. אבל אז הרגישה על הכתף טפיחה קטנה מידה של לירי, שישבה איתה באותו השולחן. לירי התקרבה ולחשה עמוק עמוק אל תוך אוזנה של אנה, "יש לך סימן", ומיד הוציאה מהילקוט סווטשרט כחול והורתה לאנה לקשור מסביב למכנסיים.
"לכי לשירותים", היא אמרה, בעודה תוחבת בידה של אנה מלבן מנייר עטוף הפלסטיק דק וכל מי ציורי פרחים בגלגלים.
מיד הרימה אנה את ידה, ביקשה מהמורה להתפנות וברחה אל השירותים. כשהפשליה את מכנסייה על האסלה יכלה לראות אותו, אדום אדום ומרוח ונדבק. במהירות תחבה כמה שיותר ניירות טישו אל תחתוניה ולאחר מכן הקיאה אל השירותים את ארוחת הבוקר שלה.
את שאר היום בילתה אנה במזכירות. שם הסבירה לה שולמית, המזכירה שתמיד הדיפה ריח עכור ומעושן, כי הנייר המרובע נקרא פד. שולמית המזכירה גם הסבירה לאנה כיצד מדביקים את הפד אל התחתונים, הביאה לה זוג מכנסי ברמודה נקיים שאחד הילדים שכח, ומזגה לה כוס תה ריחני וגדוש בסוכר, אותה לגמה הילדה בשלוקים קטנים בעודה ממתינה לאימה שתבוא לאסוף אותה.
"היא אמרה שתהיה פה עוד כמה דקות", אמרה שולמית המזכירה בקולה הצרוד ובחיוך שחשף שיניים קדמיות מרוחות באודם אדום.
"נפצעתי?" שאלה הילדה.
"סליחה?" אמרה המזכירה בעוד לוגמת קפה מספל שהוכתם גם הוא בסימני האודם.
"זה מדמם. יקחו אותי לרופא?" שאלה אנה בדאגה.
"ממש לא מתוקה. אמא שלך לא הסבירה לך על הדברים האלו?"
אנה הנידה בראשה לשלילה.
"את בסדר גמור" היא התקרבה אל אנה, ריח העשן מדיף מפיה, "זה בסדר שמדמם שם, זה אפילו טוב. זה אומר שמהיום את כבר לא ילדה, את אישה".
קול שאגת הג'יפ נשמע בחניית בית הספר, וכמה דקות לאחר מכן קול נקישת עקבים נשמע ברחבי המסדרון הריק. אמא של אנה נכנסה אל המזכירות. היא הייתה אישה תמירה, אימה של אנה, הייתה צריכה אפילו להתכופף מעט רק כדי לעבור במפתחן הדלת הנמוך, שהותאם בעיקר לילדים בבית ספר יסודי ולמורות קטנות ומכווצות. שיערה השחור של אימה של אנה היה אסוף למשעי, כמו מותך למקומו, בפקעת עגולה למופת, לבושה היה מוקפד, מחוייט וצמוד, עורה היה עמוק וחמים, ועל עיניה הונחו זוג משקפי שמש מחודדים בקצותיהם החיצוניים, כעיני חתול.
היא הודתה בנימוס למזכירה, לקחה את ביתה אל הג'יפ הכסוף, ומשם נסעו לביתן.
בדרך הביתה שאלה אנה את אימה האם מהיום היא אישה.
"שלומית המזכירה אמרה", היא הסבירה, "אבל אני לא מרגישה שונה במיוחד".
אנה יכלה לראות את אימה מחייכת דרך המראה הקטנה בקדמת הרכב, "שולמית המזכירה אוהבת לדבר אני מבינה? היא לא טועה, וגם לא בדיוק צודקת. אבל כן, זהו יום של שינויים, גורה שלי". היא הנמיכה מעט את משקפי השמש השחורים במורד אפה, ועיניה הבוהקות הציצו מבעד למראה.
כשחזרו הביתה התקלחה אנה והחליפה לבגדים נקיים. אימה הכינה לה שוקו חם, ולאחר מכן נתנה לה לצפות בתוכניות מצויירות.
כשהגיעה שעת אחר הצהריים נעמדה אימה בסלון, אוחזת בידה האחת בתיק גב ובשנייה בנעלי הספורט של אנה. היא הורתה לה לנעול אותן, ויחד הן יצאו מהבית, חזרו אל הג'יפ הכסוף ונסעו. הן נסעו במשך זמן מה , בזמן הזה כרסמה אנה את כריך הגבינה הלבנה שארזה לה אימה בתיק הגב. אחרי כשעה של נסיעה בדרך לא מוכרת, פנה הרכב החוצה מן הכביש הסלול, והחל לקפץ במעלה שביל מלא מהמורות. הן החנו סמוך ליער. אנה זכרה את היערות של פעם, בתקופה שהיו רק היא ואמא. זכרה את העצים הגדולים שנראה כי נמתחים עד מעבר לעולם הבא, את ריח הירוק החד והטרי עד כאב, זכרה עלים על גבי עלים, עד שגם בצהריי היום בקושי אפשר לראות את השמיים. זה לא היה יער כזה, העצים היו רזים יותר, חדים יותר, פחות גבוהים, אבל ריח הירוק עדיין היה שם, גם אם ביישן יותר.
"הגענו?" שאלה אנה.
"כן, אבל צריך לחכות", ענתה אימה מהמושב הקדמי.
הן המתינו במכונית, ראו יחד כיצד השמיים משתנים מצבעי ורוד וארגמן לכחול עמוק, עד שלבסוף השחירו. השמש נעלמה מן הרקיע, ואת מקומה החליפה הלבנה. היא הביטה בהן, עינה הגדולה פקוחה לרווחה.
"הגיע הזמן", הכריזה אימה, והן יצאו מהרכב אל היער החשוך.
אימה הוציאה מהתיק פיסת בד אפורה והניחה בידה של ביתה. "תריחי", היא הורתה, וכך עשתה הילדה. הבד הדיף צחנה כמותה לא הכירה.
"אני צריכה שתעקבי אחרי מקור הריח," אמרה אימה והחזירה את פיסת הבד לתיקה.
"אני?" שאלה אנה בהפתעה, "אבל את תמיד…"
"זה יום של שינויים אנה, היום זה התפקיד שלך. את חושבת שתוכלי לעשות את זה?"
אנה חשבה דקה ארוכה, הביטה ביער הצנום, ולבסוף הינהנה בהסכמה.
"יופי גורה שלי", אמרה אימה בחיוך גאה.
הן החלו להתהלך ביער. ריחות שונים הקיפו את אנה מכל עבר. "תתכרזי" אמרה לה אימה, בעודה מניחה את ידה החמה על כתפה הקטנה של אנה, והילדה הייתה עוצמת את עיניה, מחפשת.
כשהייתה מוצאת, הייתה מרימה את ידה ומצביעה, ואז מביטה אל עבר אמיה במבט שואל. וכשהייתה האם מהנהנת, היו השתיים מתקדמות. עם כל צעד הפך ריח הצחנה של פיסת הבד חזק יותר ויותר.
"מכאן את יכולה לבד" אמרה אימה, מורידה את אחיזת ידה הכתף של אנה, "אני פה מאחוריך".
אנה התקדמה, צעד, שניים, שלושה, עד שתחת מעטה הלילה כבר לא יכלה עוד לראות את אימה מאחוריה. השביל שיצר הריח כבר היה ברור, כמעט מוחשי. היא עקבה אחריו עוד ועוד עד שהריח כמו נתקע בנחיריה, עוטף אותה מכל מקום.
"אמא, בואי. מצאתי!" היא קראה בהתרגשות ורצה אל לב הצחנה, עד שהגיעה למקום בו הפכה לבלתי נסבלת. היא הסתובבה בין העצים בכדי לאתר את מקורה, ולפתע מצאה. אל אחד העצים הייתה כפותה דמות גדולה. תחילה, תחת מעטה החשכה, נראתה לה הדמות כמו חיית בר גדולה. אך במבט שני הבינה כי היה זה גבר, ידיו קשורות אל הגזע, רגליו קשורות זו לזו ופיו כפות בבד. הוא הביט בה ועיניו נפערו, ומפיו החסום פרצו מלמולים חסרי פשר.
אנה רצתה לסגת, אך מאחוריה עמדה כעת אימה.
"כל הכבוד גורה שלי," אמרה, "ידעתי שתצליחי".
למשמע קול האישה החל הבחור הכפות להתנועע במקומו, מנסה בתזוזות חדות להימלט מהקשירות.
"אני רוצה הביתה", קראה אנה ואחזה בקצה חולצתה של אימה.
"עוד מעט, מתוקה. נסיים פה ונלך ישר הביתה, טוב?" חייכה אליה אימה, מלטפת את פניה ברכות, עיניה בוהקות מבעד למעטה הלילה.
"לא. בבקשה, אמא, אני רוצה ללכת הביתה עכשיו", דמעות מלוחות מבצבצות מבעד לעיניה החומות.
"די, די גורה," אמרה אמה בעודה מעבירה בעדינות את אצבעותיה על הלחיי של ביתה, מוחה ממנה את הדמעות. "אין ממה לפחד. תראי," אמרה אימה והתקרבה אל הגבר, משכה את אחת מידיו הקשורות בעוד שהוא נאנק מכאב, "רואה, אין לו טפרים, רק אצבעות בסך הכל", אמרה ולאחר מכן הורידה את פיסת הבד מפיו. הוא ניסה לדבר אך לפני שהספיק משכה את שפתו העליונה, חושפת את שיניו הצדדיות. "אין ניבים משוננים", המשיכה והחזירה את הבד לפיו. לאחר מכן משכה בכוח באוזנו, "אין אוזניים מחודדות אפילו". היא הרפתה מאחיזתה, והתקרבה אל ביתה, מחזיקה אותה חזק "רואה. סתם, בן אדם".
קול מלמולים נשמע מהבחור הכפות, ראשו זז הנה והנה, ופיסת הבד שקשרה את פיו נפלה מטה את צווארו. "מפלצת, היא מפלצת, היא..", אך המשך דבריו הפך בחזרה למלמולים חסרי פשר, כשפיסת הבד הונחה בחזרה בפיו.
"שוש", אימה של אנה נעצה את עיניה הנוצצות בבחור הכפות, "מספיק ממך, בבקשה".
אמה של אנה חזרה לצד ביתה, ושתיהן עמדו אל מול הבחור הכפות. "הגיע הזמן" אמרה אמא של אנה, "תביטי למעלה, גורה שלי".
דך העצים הנמוכים והרזים אור הלבנה הגיח במלואו. היא יכלה לחוש בו מלטף את עורה, מדגדג את השיערות הקטנות שעל ידיה. היא הביטה באימה , זוהרת ונוצצת. ממש כמו פעם.
אימה חייכה אליה, ושיערה השחור התפזר מן הפקעת בה היה כבול, וכעת נשפך ממנה כנהר, הקיף אותה כרעמה. עיניה הפכו זהובות וזוהרות, אישוניה נמשכו מעלה ומטה, והפכו ללא יותר מפס שחור במרכז עיניה. ניביה התארכו ובלטו מבעד לשפתותיה, וכך התארכו גם ציפורני ידייה, עד שדמו בצורתם לטפרים.
היא התקרבה אל הבחור, ונעצה את טפריה בחזרו. דם נידף ממנו לכל עבר. היא נעצה את ידה השתייה, דוחפת את טפרייה עוד עוד לעומקו של הבחור הזועק מכאב. אחרי שהיו טפריה עמוד הגופו, משכה אותם לצדדים, פוערת את חזהו לרווחה. בתוך החזה יכלה אנה לראות הכל, צינורות אדומים ובוהקים מתפתלים לכל עבר, והבחור במבט מבוהל, עדיין נושם, עדיין זועק.
אמה של אנה העמיקה את טפריה בחזרו הורדו והחי והבוט של הבחור, ובמשיכה חדרה הוציאה חתיכת בשר בגודל אגרוף, היא התכווצה והתרחבה בין טפריה המגואלים של אימה, החתיכה.
"בואי, גורה שלי, בואי תראי" קראה לה אימה. אנה התקרבה בצעדים איטיים.
"את רואה את זה?" היא הצביעה על החתיכה הפועמת, "את יודעת מה זה?"
אנה הנהנה בהסכמה. היא זכרה, מהתקופה שבה צדו צביים וארנבות. אבל זה היה מעט שונה, הלב של הגבר.
"מה לא בסדר איתו, תסתכלי עמוק, תגידי לי", אמרה אימה, מציגה בידיה המשוננות את הלב לביתה, עדיין מתכווץ ומתרחב בתוך אחיזתה.
עוד לפני שהביטה יכלה אנה להריח את הצחנה הנידפת ממנו. לא כמו צחנתו של בשר רקוב, אחרת, רקובה הרבה יותר לעומק. לאחר מכן הביטה, ריכזה את מבטה.
"קדימה גורה, תביטי היטב" אמרה אימה.
אנה התרכזה, הביטה עמוק עמוק, עד שעיניה בהקו בחשיכת הלילה, אישונה מתחדדים גם הם. "כתמים, כתמים כהים ועכורים, כמו בוץ. אני רואה חורים ושריטות אני…" לחשה הילדה, גבותיה מתרוממות, היא ראתה הכל. ואז שמעה, זעקותיהן בקעו מתוך הלב הפועם, התחננו אליה – "צדק" הן לחשו אל הילדה "צדק".
"דיי אמא מספיק, בבקשה", זעקה הילדה.
"אם את רוצה שזה יפסיק, את צריכה לאכול את זה" הביטה בה אימה, במניחה את הלב בין כפותיה הקטנות
"לא בבקשה, זה רע אמא, רע מאוד, אני לא רוצה את זה"
"אני יודעת גורה, אני יודעת" עיניה החדות של אימה הביטו בה "אבל צריך לעשות את זה, אנחנו בנות גאיה, זה התפקיד שלנו. תאכלי את זה, קחי אל כל הרוע עמוק אל תוך תוכך. את חזקה, זה לא ינצח אותך, אני מבטיחה".
אנה לקחה את הלב בשתי ידה, ונגסה. היא חשה כיצד עם טעם הדם המתכתי על לשונה התחדדות שיניה והפכו ארוכות, חתכו נימים ועורקים. זה הרגיש רע, לא נכון, הרגיש כמו לאכול משהו מקולקל, אבל אימה הביטה בה והנהנה קלות. והיא בלעה ,נתנה לבשר לרדת במורד גרונה.
"כל הכבוד גורה אמיצה שלי" אמרה האם, ולקחה מביתה את הלב הנגוס, "אני אמשיך מכאן".
היא דחפה את חותמה אל תוך ערמת הבשר הדממת, ובתוך שניות אחדות לא נותר דבר מלבד הדם.
"עכשיו", אמרה אימה, מתקרבת אל הבחור עם החזה הפעור. עיניו מביטות, חזו עדיים עולה ויורד, "עכשיו אני מסיימת את העבודה. את יכולה לחזור לאוטו אנה, לחכות לי שם" .
"לא", אמרה הילדה, מביטה באימה בעיניה הזהובות וניביה החדים, "אני רוצה לראות"
אימה הנהנה בהסכמה, ופנה אל הקשור. "שמענו את הלב שלך, ראינו אותו מבפנים, שמענו את הזעקות. ועל כן, אנו מכריזות עליך אשם בכל הסעיפים. מה יש לך לומר להגנתך?"
הבחור מלמל תחת הבד הקשור
"כלום? חבל. ובכן, בשם גאיה, אני פוטרת אותך מהעולם הזה ומכריזה כי הלילה, בעוד הלבנה הגדולה רואה ועדה, בוצע צדק!" היא זעקה אל השמיים בעודה מניפה את ידה מעלה ובמהירות אין קץ מורידה אותה אל עבר גרונו של הבחור.
החתך שהופיע על גרונו של הגבר היה ארוך ונקי. דמו ניגר מצווארו כמו שרשרת. הוא חירחר מעט עד שהפסיק וכל גופו קפא.
הן החלו לחזור על עקבותיהן דרך היער, חזרה אל הרכב, כשלפתע שאלה אמה את אימה, "הוא קרא לנו מפלצות. למה? עשינו משהו רע? בני האדם, הם אומרים שלהרוג זה רע, אבל הצעקות, הן ביקשו.."
אימה של אנה התכופפה אליה, בירכיה נעוצות באדמה. ידה מלטפת את שיערה הכהה של ביתה, ראשה צמוד לשלה, מצח נוגע במצח. אמא של אנה החלה להנהן במקצב עתיק. המקצב מילא את ליבה של אנה, והיא החלה להנהן גם היא. ככה הן היו, צמודות צמודות, שרות שיר שרק הן הכירו, שיר ששאר העולם ממזמן שכח.
השיר תם, ואימה הביטה בה, "האם הים רע כי טובעים בו? האם הסופה רעה כי הרסה בית? אנחנו מפלצות. זה לא רע או טוב, זה פשוט מה שאנחנו, הטבע שלנו. בני האדם, הם התרחקו מהטבע עד שהם כבר לא מזהים אותו. בגלל זה הם פוחדים ממנו, פוחדים מאיתנו. הם עיוותו את הטבע, הרסו, ושרפו ולקחו ממנו כל דבר שרק יכלו. אבל אנחנו נשארנו. אנחנו מגאיה, זעם האלים חרוט לנו על העצמות. זה התפקיד שלנו, זה הטבע. את מבינה?"
אנה הנידה בראשה לשלילה
"את תביני כשתגדלי תביני", אמרה אימה והשתיים המשיכו לצעוד.
כשחזרו אל הרכב הוציאה אמה מתיק הגב בקבוק מים ושפכה את תכולתו על ידיהן, מנקה אותן מהדם.
הוא הריח אחרת, הבינה לפתע אנה, הדם של הבחור, היה לו ריח שונה מהדם שהחלה לדמם באותו הבוקר.
כשנסעו חזרה הביתה הביטה אנה בלבנה המלאה, והרגישה כיצד היא מסתכלת עליה בחזרה.
היא לא הייתה ילדה עוד, שלומית המזכירה צדקה.
אבל היא גם לא הייתה אישה. היא הייתה משהו אחר לגמרי.
