סימנים של אור

מאת: ויויאן רוז

אל תבטחי באש הכוכבים.

אל תבטחי בשמש הזהב.

אמרי שהאמת כולה כזבים.

ויליאם שייקספיר, המלט (מערכה שנייה, תמונה שנייה; תרגום: דורי פרנס)

 

גם עתה, בהיסח הדעת, התבוננה לוסי במראה. מזה זמן שהמנהג נעשה לה להרגל. בתחילה פחדה להיראות עם המראה, שמא תילקח ממנה בכל תירוץ אפשרי. חפצים מהעבר היה צריך לרשום ולאפסן למשמרת. אחר כך פחדה שמישהו אחר יחשוק בה, ועוד יותר חששה שהדבר עלול לעלות לה בחייה. לאחר מכן שכחה לפחד, ולבסוף אי אפשר היה בכלל לנתק ממנה את המראה. אולי זהו לא הניסוח הטוב ביותר לאשר שארע. אבל זה הניסוח הטוב ביותר שלי, שאינו מדעי כלל.

לוסי לא זכרה אפילו כיצד התגלגלה המראה לידיה, או לכל הפחות כך הודתה ביום השלישי למציאת המראה. בינה לבין עצמה אמרה שהמראה נפלה עליה מהשמים. מובן שלוסי ידעה שההפך הוא הנכון, שוודאי מצאה אותה קבורה באדמה היכן שהוא לא הרחק מן המִחסֶה, כשכל שרידי הזמן שהיו דבוקים למראה נעתקו ודבקו אליה, אל לוּס, נדבקים אל כפפות המעיל, אל חריצי העור שבידה, גולשים אל מתחת לציפורניה כמו מיקרובּוואן. בילדותה אמרו המשגיחים: לא להוריד את הכפפות מהלָּבִיש, לא לגעת בצמחים, לא לגעת באדמה, לא לגעת בכלום אם השטח לא טוהר. ולוסי לא נגעה. כשהייתה ילדה – הייתה ילדה טובה. ממושמעת. אבל לוסי כבר לא ילדה. בחצי הכרה שמעה לוסי שמומחה הרפואה הגופית אמר שסביר להניח שהמראה הזו פצעה את ידה מבעד לכפפה בטרם הבינה במה היא אוחזת בכלל, שהמגע היה מיידי. הוא לא ידע שכשלוסי אחזה במראה לראשונה, עקצץ עורה קלות, כמעט דגדוג, שכמו עטף או כיסה אותה לשניות. אז היא חשבה בליבה: זה בטח סימן! לוסי חלמה להיות בקבוצה שתשוחרר מן המִחְסה למגורים בחוץ. היא, לוסי הרץ בת השש עשרה, מצאה מראה עתיקה, לוסי הרץ בעלת חוש שישי. אולי היא שווה משהו. אבל לוסי לא התכוונה לסחור במראה, היא הייתה אוצרה הפרטי. 

לוסי הצליחה להסתיר את השריטה שבידה, את הקרע שבכפפה ואת הלכלוך שעל הלביש שלה מהשומרים בכניסה, וכך ניצלה המראה ביום הראשון. באשר ללוסי, ששמחה שעברה את השער עם המראה וידה המדממת מבלי שאיש שם לב לדבר, זו הייתה שמחה זמנית. אם המראה לא הייתה סימן, אם העקצוץ לא היה סימן, זה חייב להיות סימן, אמרה לעצמה ואפילו הניעה את שפתיה כמו בתפילה.

מאז שמצאה לוסי את המראה עברו יומיים שבהם הסתירה אותה בכיס החיצוני של הלביש, בתוך שקית ראיות עמידה ובלתי קריאה. כך יכלה לצאת ולשוב אל המחסה כשהמראה מוחבאת היטב, ולהתבונן בה בחוץ. העובדה שאף שומר בינתיים לא ביקש ממנה לעבור לבדיקה אקראית נתפסה בעיניה כסימן נוסף. אילו הייתי עוקבת אחרי לוסי באותם יומיים־שלושה הייתי יודעת שהניחה לקרני השמש להישבר בפיסת המראה שלה, להישבר בקשתית עינה. אילו הייתי עוקבת אחריה הייתי רואה את הניצוץ שזהר מעיניה – סימן אמיתי ולא מזויף כסימנים שנתנה בעצמה. אבל מכיוון שלא הלכתי אחרי לוסי, אולי בגלל הבחינה בארכאולוגיה של המאה התשע עשרה ואולי בגלל המעבדה בשיקום כימי־היסטורי, לא ידעתי שום דבר מכל אלה, אמיתי או מדומה.

 

מומחה הרפואה הגופית, דוקטור פטיט, שעמד בסמוך ללוסי, הדיף ריח של זיעה חמוצה ופחד. חלוק המעבדה שלו נשא ריח נוסף, אולי של נוזל טיהור, ובכל מקרה אף הוא לא היה נעים במיוחד. מי שלא היה מסוגל להריח את פטיט ודאי חשב בשונה מלוסי וממני, והרוב חשבו בשונה מלוסי. תמיד, עוד לפני הסיפור הזה עם המראה, לא לציטוט, כמובן.

פטיט היה גבר גדל מידות. רחוק משמו כמרחק נפטון מוונוס או לביש מבגדי המאה העשרים ושתיים. הוא התהדר בשני פריטי אופנת עבר משוחזרים. האחד – משקפיים עגולים במראה מתכתי שרק החמירו את אפו הבולבוסי ובמקום עדשות זכוכית היו בהם פיסות לביש, ושעון יד מודפס עם רצועת עור סינתטית שנקבע על שעת לידתו אך צורף לו מנגנון תקתוק מעצבן וקולני שאמור היה לשדר אותנטיות, אם כי לא ברור לי למה. הידורו של פטיט תאם את מעמדו הרם והעיד על הון משפחתי שלא דובר בו מעולם. דומה כי קפאונו של שעונו של פטיט דבק בי. היה עליי לחשוד אז בחיבתו של פטיט לפריטי עבר. 

פטיט זרע סביבו דרך קבע אווירה של מעל לכל חשד, לכן המושלת קראה לו תמיד לחקירות מסוג זה. אלמלא לוסי הרץ החלה להיעלם לנגד עינינו, ייתכן ולא היה נקרא בכלל. היעלמויות של צעירי המִחְסֶה לא הטרידו אפילו את השומרים, במיוחד לא היעדרויות של הצעירות. במגורים שלנו אמרה אחת הבנות שהיא בטוחה שאם יש אשמים בכל ההעדרויות האלה אלה הם השומרים. לוסי לא הייתה מהמגורים שלי, לוסי אפילו לא הייתה מהכיתה שלי, אבל ביום שלוסי מצאה את המראה שלה, אני הייתי במרחק של צל אחד מאחוריה, ואלמלא מצאה את המראה שלה הייתי מוצאת את המראה שלי. 

אני חייבת להודות על האמת, בהתחלה הייתי מאוכזבת, אבל יש לי כבוד, ושתקתי למרות שידעתי. שתקתי גם כשלוסי החלה להיעלם. אבל אז החלו הסימנים האמיתיים להתבהר, וככל שלוסי נעלמה, היה לי ברור יותר ויותר שעלי לחקור את שקרה, לא רק למען לוסי, אלא למעננו ולמען ביטחוננו בעתיד. כך קרה שנכנסתי בלביש הסוואה גנוב במצב פעיל ועמדתי מאחורי לוסי השקופה, השכובה במיטתה במעבדה, כשרק המראה המרצדת בידה מסמנת את קיומה, בשעה שפטיט הענק כמעט ומעך אותה בפתוס של דבריו. 

לוסי המסכנה, בהתחלה לא הבינה שהיא נעלמת מהעין פשוטו כמשמעו, וכשהבינה וסיפרה למשגיחה פשוט ניסו לפשוט ממנה את הלביש כי חשבו שהיא עובדת על כולם ושמה אותו במצב הסוואה. לוסי לא הייתה כזו אף פעם. וכשהיא השתוללה שלא יורידו ממנה את הלבוש, ושהיא עמדה שם מול כולנו עירומה ומסכנה כולה, שריטה גדולה ומעלה מוגלה בכף ידה, הבנתי שקרה לי נס. 

 

מספר ימים אחר כך הצליחו מומחי הרפואה הגופית להעלים כליל את הדלקת החמורה שהתפשטה בדמה של לוסי מהחתך שבכף ידה. אך הם טענו ללא הרף שלא הם אלה שהעלימו את לוסי, שבכל יום הפכה שקופה יותר ויותר ובכל יום המראה נצמדה לכף ידה יותר ויותר כאילו היא חותמת את מקום הדלקת. בדיוק משום כך ביקשה המושלת מדוקטור פטיט להצטרף אליהם לפתור את "התעלומה". וכעת תמונתו של פטיט הוקרנה בכל צג כמעט, לכל הפחות באלה שבהם הבחינה לוסי, בַּלְּבִישים ועל קירות המִחְסים. פטיט, שלא הצליח להסיט מבטו מהמראה המרצדת, אמר: "הבינו, המראָה של לוסי אינה מראה טיפוסית, מדובר כאן במראה פרימיטיבית לחלוטין שאין לייחס לה ולו שביב תבונה מלאכותית, אף לא חייתית. ובכל זאת היא מציבה בפנינו תעלומה גדולה." כשסיים את דבריו חיכך את ידו בסנטרו וצליל החיכוך נשמע בבירור. חיבתו של פטיט לעבר גרמה לו לגדל זיפי זקן. זקנים ומראות היו עתיקים באותה המידה, ואולי לא. כבר אמרתי שמעולם לא הצטיינתי בלימודי ההיסטוריה האנושית?

לוסי, שעל אף שהייתה עסוקה רק במראה שלה, שמרה על קשב מסוים עם הסביבה, הסכימה עם החלק הראשון של טענתו של פטיט. אכן המראה שלה אינה מהסוג שיכולת למצוא בקלות בכל לָבִיש או מִחְסֶה, מראה כזו שהתאימה את עצמה לכל תנאי תאורה וגחמה אנושית או מלאכותית. היא הייתה ישנה כזו, מהסוג המוצק והפוצע, שפינותיו חדות והבבואה שסיפקה הייתה עכורה לעיתים ובשכבה אחת. לא מחשבה, לא הסטה, לא טלטול שינו את פעולתה. היא הייתה מסוגלת אך ורק להציג את המשתקף בה, את חיצוניותו לבדה. מראה מסוג המראות ששמעת עליהן רק מהקשישים ביותר, ובמיוחד מהקשישות, אבל כמו שאמר פטיט, מראה שעד ללוסי אף אחד באמת לא ראה. גם אילו מצאת אחת כזו, היית הולכת ומפקידה את המראה בלשכת העתיקות, אולי כמה מעות היו מושלכות לעברך, ואם היית זריזה דייך בהפעלת הלביש גם היית אוספת כמה מהן לחשבונך. זה במקרה הנדיב. במקרה הפחות נדיב היית מוזמנת לחקירה מה הוביל אותך לצאת לחפור באדמה העתיקה והרעילה של הארץ. אבל לוסי – ובסבירות גבוהה אף אני אילו הייתי במקומה – לא מסרה את המראה שלה בלשכת העתיקות.

 

חזרתי לתאי במגורים. לא הצלחתי ללמוד הרבה מהביקור המתוקשר של פטיט אצל לוסי, אבל הייתה לי רשימת העובדות וההשערות שלי שהחבאתי מקופלת דק דק סביב ידית מברשת השיער שלי. נאלצתי לכתוב אותה ידנית, על פיסה ישנה של חומר אורגני שמצאתי, ולמחוק אותה מזיכרוני מדי כמה שעות. אסור היה שיגלו. זה מה שרשמתי בה:

עובדות

1. אופליה זו רשימה שלך, את / אני רשמנו אותה.
2. תזכרי: לוסי הרץ ממגורים 5 יצאה מחוץ למחסה.
3. אני (אופליה) יצאתי והלכתי במרחק צל מלוסי.
4. לוסי ואני הבחנו בתל קטנטן במיקום של המראה, אבל לוסי הגיעה אליו לפני.
5. לוסי חפרה באדמה והוציאה את המראה.
6. ככל שחלף הזמן לוסי הפכה שקופה.
7. ככל שחלף הזמן אחיזתה של לוסי במראה הפכה נצחית.

השערות

• הזיהום בידה של לוסי חייב להיות ממקור אורגני או מלאכותי ידוע, כי מומחי הרפואה הגופית ריפאו את הדלקת שלה.

• הזיהום הכללי בגופה של לוסי חייב להיות קשור במראה/באור או באינטראקציה שלהם, כי מומחי הרפואה הגופית לא ריפאו אותו וגם לא זיהו את מקורו.

משימות

1. לאתר את המקום שבו מצאנו את המראה ולאסוף כל סימן אפשרי. עלי לצאת לחיפושים רבים ככל האפשר ולתעד את ממצאיי ב"ממצאים".
2. למחוק את הזיכרון היומי שלי מייד לאחר קריאת הרשימה.

ממצאים

1….

 

ימים אחדים חלפו ואולי היה זה יום אחד. אולי היו לי אי אלו ממצאים ברשימה המתארכת ואולי לא היה דבר. כל יציאה החוצה הייתה כרוכה בסיכון, ועתה הסתכנתי יותר מאי פעם. אולי שאפתי לרפא את לוסי, אולי לזכות בתהילה. לא זכרתי היטב. אולי מחיקות הזיכרון היומיות שבשו אותי ואולי הייתה זאת המראה שלי. מצאתי חתיכות רבות מאוד שלה – דומות לזו שריחפה מעל מיטתה של לוסי במעבדה – ושונות ממנה, קטנות, גדולות, בתל ההוא. וכולן היו שלי.

בכל מקרה, עלי להודות שהאתגר הראשון של מציאת מקום המראה המקורי התגלה כמאכזב. כבר ביציאתי הראשונה איתרתי את המקום מייד. כשהתקרבתי למקום שממנו שלפה לוסי את המראה שלה הבנתי מה הוביל אותנו לאותה הנקודה בפעם הראשונה. אולי זה מה שנקרא פעם "סימן משמיים". חמימות נעימה של קרניים מלטפות, לא קשות, לא שורפות, לא קטלניות, גם לא מצוננות מבעד לקליפת מגן אישית, מגע קל וממכר של חום ללא גוף, של אור ללא נפח. 

יצאתי כמו אז, כמו לוסי, בלביש בלבד. פתיתים קטנים של חום, סימנים של אור, שחדרו מבעד לעננים אל אותו התל, פתיתים שנכנסו מבעד ללביש והעירו כל תא עור בגופי והובילו את גופי אל המקום שבו התנקזו כולם, כל פתיתי הפז לשרשרת זהובה של אור. לא רק עורי נמשך לתל, גם ליבי. נזהרתי שלא להיחתך מקצוות חדים כמו לוסי. השתמשתי בשלח־יד שהוצאתי בסתר מהמעבדה הכימית־היסטורית מבעוד מועד. הרכבתי אותו על הלביש והשתמשתי בו כדי לשלות את שבר המראה הראשון, השני, השלישי… הכנסתי אותם לשקית ראיות עמידה ובלתי קריאה כמו לוסי. נאלצתי לוותר על חלק מהם, כי נראה שבחרתי בשקית קטנה מדי, בכל זאת מקומות מסתור בלביש על גוף כגופי הם מוגבלים למדי. כמעט ולא יכולתי לנחש מניין באו כל השברים הרבים האלה, הם לא היו קבורים עמוק. בפאתי זכרוני עלה סרטון שראינו בשיעור ארכאולוגיה על החוות הסולריות בתקופה שלפני התפרצות החמה, לפני שהציתו את הערים כולן. אולי החום שפשט בדמי עורר זיכרון זה. 

בדרכי חזרה ניסיתי להבין מה עלי לעשות עם השקית. לא תכננתי מראש מה אעשה איתה, בדקתי שוב ושוב ברשימות. מי יודע מדוע לא רשמתי דבר על עתידה. אולי חשבתי להביא חלק ממנה למומחי הרפואה הגופנית, וחלק אחר ללשכת העתיקות? כמה מעות לא הזיקו לאיש מעולם. אולי רציתי לשמור פיסה לעצמי? כמו שאמרתי, משהו השתבש בזיכרוני. אם הבנתי נכון, היא לא נמצאה, אלא רסיס מראה אחד שהיה בידי. אבל בכל זאת, עליכם להבין את מצבי, הרי אז הבנתי כבר הייתה מוגבלת.

עוד לפני ששבתי למגורים, אפפה אותי תחושת נעימות מוחלטת. מבלי משים יצא שהבטתי בבואתי בכל אחד מהשברים, בכל אחת מהמראות החדות, השבורות. ובכל מבט חדש, בכל בבואה חדשה־ישנה שלי שניבטה בי לראשונה מחתיכה ששלפתי מהשקית, בכל פעם בפעם נכנסה לקשתית קרן אור והבזיק הניצוץ ובכל הבזק גדלה וגברה תחושת הדגדוג לתחושת עקצוץ לתחושת כאב מתון ולכאב גובר. 

נאנחת וגוררת את עצמי בשלהי אור היום הגעתי לנקודת השומרים. נראה שהתמוטטתי בכניסה. נראה שעברתי שינוי מואץ מזה של לוסי, כי בפעם הבאה שפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי לידה – כלומר לצד המראה שלה כי אותה לא ראיתי כלל – עם שבר מראה דבוק לידי הימנית שכובה על מיטה במעבדה. 

חושיי מחודדים מתמיד אך לאות נעימה מרדימה ומערסלת אותי במצב עירות־שינה, גופי גמיש ונינוח ובה בעת דרוך כגופה של חיית טרף, אך כמעט בלתי נראה. לא חם לי, לא קר לי, איני צמאה, איני רעבה, בטני איני כבדה, אף צורך אנושי לא עולה בי. כולי אור. כולי שמש קטנה. ראשי צלול כמו נופר במי אגם ביום שמש בהיר. מעולם לא ראיתי נופר בבריכה, באגם, אבל חשתי אותם סביבי, אלפי נופרים ורודים ולבנים. שושניים. במקום בו שכבה לוסי היה נוגה ענוג של לבנה, קרני אור אפלוליות כמו מבעד לעננֶת־לַיִּל. ופתע, בינינו, הגיח כחוצץ דוקטור פטיט. ידעתי שהוא לוחץ על גופי בידיו, תחילה בעדינות ובהיסוס, ואחר כך בגסות ובכובד, לוחץ פה ושם, מנסה לאתר את אבריי החיצוניים, הפנימיים, הגלויים, הצנועים. תפסתי את ידו בידי, נגעתי בשעון היד התקתקן שלו, משכתי את ידו בחוזקה, אך דומה שהוא כלא חש בדבר. כאילו היה נתון בכוחה של מחשבה בלבד.

שמעתי אותו אומר: "חולה מספר אחת, אופליה סול, בת שבע עשרה, תסמינים מואצים בדומה לחולה אפס. נמצאה בשער המערבי על ידי שומרי הערב בשעה שש ושש עשרה דקות. הובלה לכאן לפני…", לא היה לי ספק שכעת הוא לא מביט בשעונו אלא בלביש הזמן, "שעה, ארבעים וחמש דקות ושלושים ותשע שניות. מצבה, כך נראה, נותר ללא שינוי מאז הקליטה במעבדה. לא קיבלה טיפול כלשהו ולא עברה סריקה. למראית עין נותרה מהנערה המסכנה רק מראה ובכל זאת אנו שומעים את נשימותיה הקלות ואם נקרב את ראשנו אל המקום המשוער של…" 

דוקטור פטיט רכן לעבר מיטתי, חשבתי שהוא מבקש להדגים בפני מומחי הרפואה הגופנית הנוספים, שהתגודדו סביב מיטתי, כיצד ניתן לשמע את נשימתי. אכן נשימתי הייתה קלה כנוצה הנישאת ברוח אביב, רכה כפלומה של כלבלב, דקה כקרום רגלו המבצבצת של ראשן. אף פעם לא חשתי בנוצה הנישאת ברוח אביב. אף פעם לא החזקתי כלבלב. אף פעם לא צפיתי בגלגולו של ראשן. כיצד ידעתי כל זאת? כיצד חשתי בכך?

פטיט שבר את מחשבתי. כסדק דק בזכוכית, המתפשט בשניות לכל עבר כך התנפצה הכרתי לרסיסים. כל שזכור לי שאחז בכוח עצום במראה. עוד קודם כוחו היה רב מכוחי, ועתה היה אלפי מונים. לא את נשימתי חיפש, הבנתי. הוא הגביה את המראה, שעדיין הייתה מחוברת לכף ידי, אליו. הוא כיוון אותה אל פניו. ידי החליקה מן המראה כמו ידו המזיעה של לוליין טרפז הצונח מטה מרום אוהל הקרקס. מעולם לא ראיתי לולייני טרפז. לא ראיתי קרקס… איני יודעת… קור גדול פגע בי. כמו חיצי ברד כבד נקבו סימנים בעורי. הנופרים החלו מתערפלים. עורי נכווה וצרב. חשתי כטובעת. הצילו, זעקתי ללא קול.

איני יודעת מה גרם לפטיט לעשות את המעשה שלו. האם הייתה זו הסקרנות המדעית? האם חש בסימנים של האור? רחש עמום של קריאות מסוגים שונים התעצב לכדי צעקות רמות. "לא! לא!" היו הקריאות. וגם "החולה" וגם "אל…". אבל פטיט לא שעה להן, הוא הסיט את משקפיו המדומים מעל עיני התכלת שלו, שדבר לא יפריע לאור הנשבר במראה לחדור לעיניו. ואולי לא חשב על כך כלל. אולי כבר נסך בו האור את פעולתו. הוא השפיל את מבטו והביט בה. במראה שלו. כן, שלו.