מאת: אריאל שדיאור

פתיחה: אררט

על ראש הר גבוה אי שם בשיטפון שהציף את העולם, עמד לו איש. 

ברבות הימים, הוא ייזכר בשמות רבים. אתרחסיס, אותונפישתים, מאנו, דאוקליון, נח ובאוקיס יהיו רק חלק קטן מהם. 

עורב קרא לו בשמות גנאי רבים. החביב עליו היה…

"השיכור הזה." הוא סינן מתוך כלוב העץ שהיה תקוע בו מזה ארבעים ימים. "הלוואי שהוא היה טובע במבול".

השיכור עמד על שפת המגדל. יהיו שיטענו שהייתה זו בכלל תיבה. או ארגז. או ספינה. אך היה זה מגדל. כך לפחות עורב יטען כשיספר את הסיפור.

"אם הוא היה טובע במבול לא היה מי שיאכיל אותנו." טענה עורבת.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות עם כנפיים." מלמל עורב בתגובה, והביט בטינה בסורגי הכלוב.

"אה, כן? כי אני מעדיפה לחיות." עורבת נתנה מבט אוהב בביצים שעליהן דגרה מזה שבוע. "אני חיה בשביל הגוזלים שלנו. מה בכלל אתה עשית למענם שאתה מדבר ככה? אפילו לא התחלקת איתי במשמרות דגירה!"

"שמרתי עלייך מהשיכור." סינן עורב. "כל אחד והעבודה שלו. את יודעת. בדיוק כמו שאני לא אבקש מטיגריסית לגדל צמר. נכון?"

טיגריסית נהמה בהסכמה. והצליחה להפחיד את גמל ונאקה, מכיוון שהם הקימו מהומה יחד עם התוכים והממותות. הן לא היו חיות חכמות כל כך, הממותות. עורב האמין שהן לא ישרדו הרבה אחרי שישתחררו מהמגדל של השיכור. אולי עד סופו של עידן הקרח הראשון. לכל המאוחר.

"הגנה!" עורבת כעסה. "לתת מבטים מזרי אימה במי שמביא לנו אוכל זו לא הגנה!"

עורב גלגל עיניים.

"אל תגלגל עיניים!" צווחה עורבת בקול שנשמע היטב מעל למהומה שהקימו כל החיות האחרות. "תסתכל עליי כשאני מדברת איתך!"

עורב החליט להשתמש בנוצה החזקה שלו: "אל תצעקי עליי ליד הילדים!" 

עורבת דממה. הפינגויינים צייצו בהתרגשות, והכלבים נבחו בהתלהבות שלא תאמה את הטינה שהייתה בין עורב לעורבת.

עורב הבחין בשיכור מתנועע בהתרגשות ומצביע על נקודה קטנה בשמיים. הנקודה הלכה וגדלה עד שהייתה ליונה צחורה כשלג, ובפיה ענף זית עלוב כמעט כמו הלשלשת של עורב.

"היה לה עולם ומלואו להביא." הוא אמר בבוז. "אבל לאאא! היא הרימה זרד שאפילו דרור מטומטם לא היה אוסף לקן שלו!"

בכלוב מימינם, הדרורים צייצו במחאה.

"אתה יודע שזו אשמתך." קנטרה אותו עורבת. "אמרו בפירוש שכל ציפור שרוצה להציע את עצמה למשרת השליח יכולה לעשות זאת. אבל במקום לצאת ולעבוד, בחרת לחתום אבטלה ולפצח גרעינים כאילו אין מחר!"

"ומי היה שומר עלייך?!" קרקר עורב. 

"אולי מישהו שעושה את התפקיד שלו כמו שצריך?!"

"כמו מי, למשל?!"

"מבחינתי עורבני, או קאק. כן, אחד מהם!" 

עורב נאנק בזעזוע. "את מעדיפה את עורבני על פניי?!"

"זה לא מה שאמרתי!"

"הוא אפילו לא שחור!"

"לא אכפת לי מצבע הנוצות שלו. זו המאה העשרים ושתיים לפני הספירה. אתה יודע? העולם התקדם."

עורב פסע בעצבנות בכלוב. עורב קיווה שיבלה את המבול עם מיס עורב. הוא היה מוכן גם להתפשר גם על הקראש שלו מהקן. אבל מכל העורבות שיכלו להיות אם גוזליו, השיכור בחר את המעצבנת מכולן.

זו הייתה רק סיבה נוספת לשנוא את השיכור. בנוסף לכך שבחר ביונה הטיפשה להיות השליחה שלו, ושמדי יום היה מפטפט בלי הפסקה בפני החיות על משאלותיו לפתוח מבשלת בירה כאשר המים יתייבשו. 

עורב שנא בירה, כי השיכור אהב אותה. וגם יין. בעצם, עורב שנא את רוב הדברים. הוא אהב בעיקר לשנוא את כולם. עכשיו הוא שנא גם את יונה.  כי השיכור אהב אותה. 

השיכור ליטף את היונה בחיבה, ונטל מפיה בזהירות את עלה הזית משל היה דבר בעל ערך. הוא הניח לה לאכול פירורים מכף ידו, ואז השיב אותה לכלוב. 

"את יודעת, יונה." אמר עורב בקול נוטף רשעות כשהשיכור עזב. "אני יודע שהשיכור חושב שעשית את השליחות שמו שצריך. אבל אני יודע שעפת קצת, ראית עולם, היית בקאריביים ואכלת קצת קוקוס כשכולנו נחנקנו כאן ושמענו על זני ענבים מהשיכור. כן. אני יודע שזה מה שעשית!"

"שקר!" המתה יונה בכעס, ובעטה בטפריה לאחור את פירורי הקוקוס המסגירים. "השליחות היא מעל הכול. ביצעתי את משימתי במהירות! אתה מספר עליי שקרים בוטים!"

"את זה תספרי לגריזלי." הוא קרקר אליה. "הוא אולי מספיק טיפש כדי להאמין לך."

גריזלי שאג עליו, וניסה לשבור את הסורגים שכלאו אותו.

"אתה יודע שזה נכון!" התגרה בו עורב. "כולם ראו כשניסית לאכול את המגף של השיכור!"

"זה בהחלט היה מצחיק." הסכימה טיגריסית בנהמה נמוכה.

"אני אומר לך, יונה. אל תעופי על עצמך." עורב הישיר את מבטו היישר לעיניה של יונה. לזכותה ייאמר שהיא לא נרתעה. "את אולי קיבלת את הזכות לשלוט בממסר האווירי ביום שנשתחרר מכאן. אך תדעי לך, יבוא יום, ובו אחד מגוזלי גוזליי, נוצה מנוצתי, יבוא ויהרוס את כל מה שחלמת עליו, באופן שלא תעזי לחלום!"

"לא יצא ממך מישהו חכם מספיק לעשות את זה. אין מישהו יותר חכם ממני." יונה ניפחה את חזה בחשיבות עצמית. 

"חכם? לא, הוא לא יהיה חכם. הוא יהיה טיפש. יותר מכפי שתוכלי לדמיין. וחסר מזל בצורה מופלאה ביותר. כן. רק כישלון גמור יותר מאשר סדנת הגמילה של השיכור יוכל להפיל אותך." עורב חייך בזדון.  "הוא יפיל את החזון של השיכור לציפורים שליחות! הוא יעשה זאת כנף אחת עם אחד מצאצאייך! אני נשבע בהן צדק של עורב!"

עורב לא התכוון להישמע כל כך דרמטי. הוא בסך הכול ציטט כמה מהנבואות החביבות עליו, בשינויים קלים. 

הוא לא ידע עד כמה הוא צדק.

(כמה מאות שנים לאחר מכן)

ראשונה: וסט

על עץ שיטה במדבר מצרים התנדנד מעדנות חיוואי בשם חור.

הוא, יחד עם יונה קטנה ורטנונית, הביטו אל העיר וסט.

חור אהב את העיר. במיוחד בתקופה של תחילת השנה. החגיגות נמשכו עד אור הבוקר, ומכיוון שכך- העסקים היו מרובים ביותר. לפרעה הנוכחי היו הרבה מאוד עבדים ומעט מאוד חרטומים. זה היה טוב מאוד לעסקים- מכיוון שהיה צורך קבוע בציפורי הממסר כדי שהשיגעונות החדשים של הפרעה יגיעו עד לאדם הפשוט.

חור הגיע באופן אישי לפקח על העבודה.

מאות ציפורים, מכל המינים והסוגים, עופפו בין הבניינים והעצים. מדי פעם היו נעצרים ליד אחד האנשים ולוחשות לו באוזניו מסר. הכול תקתק בצורה מופלאה. 

"ג'ף." אמר חור ליונה שלצידו. "האין זה מראה יפה?"

ג'ף היה הנשיא של חברת הממסר "זיז- שמועה עם כנפיים", זו שחור ניהל בצורה מופתית.

כלומר, הוא היה חסר תועלת לחלוטין.

 אך זה היה טוב ביותר שהיונים הצליחו להשיג. לקח בערך חצי שבוע מאז המבול עד שהיונים הבינו שהעובדה שהן בורכו במתת השליחות, אין פירוש הדבר שהן מסוגלות להגן על עצמן מציפורים טורפות. 

הן עשו עם הציפורים דורסות עסקה: הן לא יפריעו לציפורים הגדולות לעשות את השליחויות ולקצור את הרווחים, ובתמורה תמשיך יונה לעמוד בראש החברה. 

ג'ף שלח בחור מבט עוין. "אני מתגעגע לכנען. חם לי פה."

חור נאנח. "דיברנו על זה כבר. כנען משעממת. כמה ערים קטנות שנלחמות אחת בשנייה בלי הפסקה. זה מקום נחות. מקום ראוי לעורבים."

"המשפחה שלי משם." התמרמר ג'ף.

"אתה רוצה לחזור לכנען? תחזור. רק אל תתלונן, כשאני לא אהיה שם כדי להגן עליך."

תור מלמל משהו לעצמו שנשמע כמו קללה על הסדקים בביצה של חור.

"פעם הבאה שתגיד משהו כזה…" חור מתח בעצלנות את טפריו. "בוא נגיד זאת, מעולם לא סירבתי לארוחת יונים."

"אני אפטר אותך מהחברה." המה ג'ף ברוגז.

"אני רוצה לראות את זה."

ג'ף התשתתק. 

נחשול הציפורים שהתעופף באווירה של וסט היה מדהים. חור היה מרוצה מעצמו כל כך שניפח את נוצות חזהו בגאווה, ונתן לרוח החמימה לפרוע אותן ברכות. לפניו, מעולם לא היה חיוואי שניהל בפועל את חברת הממסר "זיז- שמועה עם כנפיים!". קודמו בתפקיד היה ינשוף, ופוטר בשימוע אחרי שנרדם בחורבות יריחו. לפניו היה עיט טיפש שאכל את כל מזכירות הדרורים שהחברה העמידה לרשותו.

חור היה הציפור הנכונה בזמן הנכון לייצב את החברה.

הביקוש לשירותי הממסר של "זיז" עלה בהתמדה. ציפוריו נדדו מעמק האינדוס ועד ארץ המגוג. הם העבירו מדי יום מאות שמועות, פקודות, חרחורי מדון, דיבורי שלום, שירים, נאצות, אהבות ואכזבות. ציפורים ניהלו את העולם. הן אפילו טבעו ביטויים כמו "כנף הארץ", "קל כנוצה" ו"מקור מים" שהיו לשם דבר. 

בני האנוש היו מספיק חכמים לדבר, אך לא כדי להגיע במהירות ממקום למקום. הם גם לא ידעו שפות רבות. וכאן בדיוק נכנסה חברת "זיז" עם החוזים המשתלמים ביותר. 

חור דרש בתמורה לכך רק אספקה קבועה של דגים, עכברים ופגרי בהמות.

ציפורים שלטו בעולם. ציפורים ניהלו אותו.

חברת "זיז" דגלה בשוויון הזדמנויות. כל ציפור יכלה להציע את עצמה לשירות החברה. חוץ מעורבים כמובן. אבל סתם כי הם היו טיפשים להחריד. בוז עלה בקרביו של חור. הוא לא התאפק ושלשל מראש העץ את מה שחשב על העורבים.

החגיגות בוסט צברו תאוצה. חור נהנה לראות שהאל המקומי בו האמינו בוסט היה אדם עם ראש חיוואי. הנאתו גברה כאשר שמע שהכוהנים קוראים לו בשם חור.

הוא יצטרך להעלות את המשכורת למחלקת יחסי הציבור. הם עשו עבודה נהדרת.

"אנחנו זזים ג'ף." אמרה חור, ופרש את כנפיו. "יש לנו עבודה בדלתא של הנילוס."

"אני חוזר לכנען." אמר ג'ף בעקשנות.

חור דאה מעל מבני הבוץ של וסט. השמש חיממה את גבו והרוח פרעה את פלומת הנוצות בבטנו. הוא עצם את עיניו ונהנה מהשמש החמה.

"תחזור לכנען." אמר חור. "תאשים רק את עצמך אם איזה נץ יקרע אותך לגזרים."

"תצטרך לענות לתחקירים של המועצה. זה לא יהיה פשוט."

"למען האמת, זה יהיה פשוט מאוד. אני רק אצטרך להציג להם יונה טיפשית אחרת במקומך. וכזו שמפטפטת פחות."

ג'ף התעופף בשתיקה לצפון מזרח. חור בהה בו בעודו מתרחק, ותהה כמה קשה יהיה לנזוף באיביסים וביאוריות על התקלות שיש בנתיבי השיט של הנילוס. במיוחד כאשר אין יונה טיפשית לפרוק עליה את המתחים.

 

שנייה: מגידו

"לעבוד!" צרח יאבא העורב מהענף ופרש כנפיים בעצבנות. "למה אתם מנקים כל כך לאט?!"

עשרות העורבים שחברת הקבלן העמידה לרשותו הגבירו קצב עבודה. יאבא התגאה שהוא מיוחס ביצה אחר ביצה עד לעורב החכם. אביהם מהמבול.

זה היה כמובן נשמע מאוד מרשים, אם לא כל עורב בעולם היה כזה. אך יאבא העדיף לחשוב על עצמו כעל נעלה מיתר העורבים ולשכנע בכך את כל מי שהיה מסוגל לשמוע. הייחוס שלו היה ההגנה שהעמיד לרשותו כאשר היו ציפורים ששאלו מדוע הוא לא עובד עם כל היתר.

עורבים מעולם לא שאלו אותו על כך. הם היו טיפשים מדי.

זה היה כבר שדה הקרב החמישי שיאבא ניהל בו את הניקיון באופן מהיר ויעיל. המשרה שקיבל במגידו אמנם לא הייתה ניקיון של מלחמה בין אימפריות, כפי שחלם מאז ומתמיד.

מצד שני, הוא לפחות לא נשלח לנקות גוייה עבשה בצד הדרך יחד עם שני גוזלים. 

מגידו הייתה עבודה ראויה, ויאבא היה גאה בה.

הוא זינק מהענף אל הקרקע, ובחן את העובדים במבטים חודרים. העורבים השפילו מבט והמשיכו לנקר בשר מהגופות ביעילות יוצאת דופן. יאבא אסר עליהם לגעת בעיניים. "לא אוכלים את הקינוח בתחילת הארוחה." אמרה פעם אימו, והיא צדקה.

יאבא קפץ לפתע על אחד העורבים. "מה זה הניקיון הגרוע הזה?"

העורב הביט בו בפחד. "מה הבעיה, בוס?"

"מה הבעיה אתה שואל אותי?!" יאבא קרקר, ודילג אליו בכעס. "תראה איך הצלעות של הגופה שלך נראות. נורא ואיום! חצי מהבשר עדיין עליהן!"

"הבשר שלו נורא קשה!" התלונן העורב. "אני חושב שזה לא כנעני. אולי מישהו חיתי. יש מרירות מעניינת לבשר השוק."

יאבא זינק על הגופה הקרובה עליו.

"תעצרו את העבודה! כולם!" הוא קרא בקול.

מאה זוגות עיניים שחורות ננעצו בו.

"יש לנו פה עורב שמבין בטעמים של בשר. לא מתאים לו לקיים את החוב שלנו לטבע כמו שצריך! לא! הוא מבדיל בין זן חיתי לכנעני, בבלי ואכדי, מצרי ומדיי! מה הצעד הבא? להיות צמחוני? לאכול זרעים כמו יונה?!"

העורבים קרקרו בצחוק מרושע. העורב שיאבא נזף בו הביט בו בטמטום. "אתה יונה." הוא אמר בחוצפה.

העורבים השתתקו, יאבא קפץ על העורב בזעם, והם התגלגלו בעפר שבין הגופות בתגרה אלימה של נוצות וציפורניים. יאבא יצא שכנפו על העליונה, והניח את רגלו על חזהו של העורב הטיפש.

"תסתלק מכאן." הוא אמר.

מבט של פחד הבהב בעיניו של העורב.

העורבים של יאבא לא היו חכמים, אבל הם הבינו שמחוץ לחברת הניקיונות היה קשה מאוד להשיג אוכל בשפע. ולכן נהגו בהיגיון.

הדבר קשה שבעתיים אם הנתונים השכליים שלך לא מזהירים בכלל, אפילו ביחס לעורבים.

"עכשיו!" צרח יאבא. העורב הידס ופרש כנפיים בגמלוניות. העורבים צחקו עליו כאשר עלה לשמיים.

שמו של העורב היה סטטוי. הוא היה טיפש חסר תקנה. עם מזל רע באופן יוצא מהכלל.

הוא עף דרומה.

 

שלישית: לכיש

סטטוי מאז ומתמיד היה הנוצה הלבנה של המשפחה.

"אם תמשיך ככה, אתה עוד תהפוך להיות בחברת 'זיז' " אמרה לו אימו, כאשר סירק את נוצותיו מול שלולית מים. "למה אתה לא יכול להיות עורב רגיל?"

לחברת זיז הוא עדיין לא הגיע, אך הפיטורין מהמשרה המכובדת בחברת הניקיון היו צעד נוסף לתחזית האיומה הזו.

סטטוי עף זמן מה בלי לחשוב יותר מדי. הוא לא אהב לחשוב. הוא גם לא היה מסוגל לחשוב, למען האמת. אפילו בבית הספר לטיפשות התייאשו ממנו. המורה שלו אמר זאת להוריו באספת הורים.

"אנחנו מצליחים לגדל עורבים טיפשים במדיה יוצאת מן הכלל, כאלו שיוכלו למלא את החזון של עורב האב." הוא אמר להם. "סליחה, הגוזל שלכם פשוט לא מחונן. סטטוי טיפש מדי בשביל להיות טיפש. אני חושב שעדיף שתשלחו אותו כבר לעבוד בניקיון, או משהו כזה. זה למענו. אתם יודעים שאני צודק."

דמעות עלו בעיניו של סטטוי. הוא פחד לחזור לבית ולראות את פניה המרושעות של אימו לובשות אכזבה.

הוא ניסה לרדת לסעוד בגופה אחת עם כמה עיטים אך הם גירשו אותו מיד. הוא המשיך לעוף דרומה, עד שהגיע לעיר קטנה, סמוכה למדבר.

כלל ידוע הוא שבערים יש יונים. כל גוזל עורב לומד זאת מגיל צעיר.

"השדות לעורב, הערים לאויב." פיזם לעצמו סטטוי. הוא היה אמור להמשיך לשדה אחר, אך היה טיפש מכדי לחשוב בהיגיון. הוא דאה לכיוון העיר, והתענג על זרמי האוויר, הוא גלש עליהם שמאלה מעבר לאחד הבתים, והתנגש חזיתית בציפור אחרת.

"היי!" צעק סטטוי.

"תראה לאן אתה עף!" נזפה בו הציפור.

"אני מצטער!"

"חצוף! רד לשוליים ונחליף פרטים."

הם ניתרו מהשביל אל מאחורי כד גדול. בדיוק בזמן הנכון לפני שאדם רכוב על סוס דהר על המקום בו ניצבו לפני רגע. פרסותיו התיזו באוויר רגבי אדמה וענן עפר שסימאו את עיניו של סטטוי.

"אני סטטוי. שנתיים מאז הבקיעה, בין עבודות." אמר סטטוי את הפרטים המקובלים. "מקנן ברמת געש, כוך ימני במצוק צפוני. עורב."

"עורב?!"

"מה קרה?" תהה סטטוי. "אפשר לחשוב שאתה יונה או משהו."

האבק שקע. סטטוי מצמץ, ופגש במבטו יונה רטנונית ולה כנף עקומה.

"יונה!" סטטוי התנפל עליה במטרה לנקר בצווארה. היונה קפצה הצידה, אך ללא זוג כנפיים בריאות היא הייתה חסרת אונים לחלוטין. 

סטטוי הצמיד אותה לרצפה בציפורניו, והביט בה בזדון. הוא עמד להרוג יונה. אמא תהיה גאה בו מאוד. או לכל הפנים, תתבייש בו מעט פחות.

"תעצור!" נשפה היונה. "אם תהרוג אותי, לעולם לא תדע על הדבר."

"אוי. נכון." פניו של סטטוי לבשו דאגה כנה. הוא הרפה מהיונה. "אני מתנצל. מה הדבר?"

היונה גיחכה, וניתרה הלאה מאחורי הכד אל הרחוב.

"מה הדבר?" סטטוי זעק. "הבטחת לומר לי!"

"עורב טיפש." מלמלה היונה לעצמה. 

היא המשיכה לדלג במטרה למצוא פינה להתחבא לה. אך המזל לא שיחק לה. סטטוי נחת ישר מולה ובעיניו מבט תמה.

"אני רוצה לדעת על הדבר." הוא התחנן. "מעולם לא שיתפו איתי סודות. בבקשה ממך!"

היונה התלבטה. "אני לא מסוגל לדבר על הדבר עם כל אחד."

"אני אעשה כל מה שתבקש!"

היא התרצתה. "בסדר גמור. אגב, שמי ג'ף."

"נעים להכיר ג'ף." אמר סטטוי, ובאמת התכוון לכך. "אתה יודע? אתה מאוד נחמד יחסית ליונה."

ג'ף לא ידע מה לחשוב על כך שמחמאה כזו מגיעה ממקורו של עורב. עורבים היו האויבים. הם זממו להשמיד את חברת הממסר של המשפחה.

מצד שני, זיכרון העלבונות שקיבל מחור היה עדיין טרי. הוא נמלא כעס על החיוואי שזלזל בו.

לעזאזל החברה. הוא חשב לעצמו, ורעיון נרקם במוחו. או שאני אצליח לנקום בחור, או שעוד עורב טיפש ימות. 

"ואתה גם כן נחמד מאוד." אמר ג'ף. "מה עורב נחמד כמוך עושה בלכיש?"

"פיטרו אותי מהעבודה."

"אוי. ניקיון?"

סטטוי הנהן. "מחלקת שדות. אתה גם בחברה? מחלקת ערים?"

"לא. אני נשיא חברת "זיז- שליחות עם כנפיים!"."

סטטוי הביט בו בתדהמה.  "אתה?!"

"אני בסך הכול עושה מה שמוטל עליי." הצטנע ג'ף בהתחסדות מזויפת להחריד. "כל אחד עושה את העבודה שהוא ראוי לה. אתה יודע סטטוי? אני חושב שיכולת להשתלב בחברה שלנו."

"עורבים מעולם לא היו שליחים." אמר סטטוי בחשש. "אסור לנו. אנחנו טיפשים מדי."

זה בהחלט נכון. חשב לעצמו ג'ף. במקום זאת אמר: "אני חושב שאין ציפור שלא מסוגלת לשליחות. יש פשוט ציפורים שלא פגשו את השליחות הנכונה בשבילם."

היה זה משפט שהוא אמר פעמים רבות לחסידות וזרזירים שהרגישו חסרי משמעות במסרים האפרוריים שהם קיבלו להעביר, על שקי חיטה וחביות יין שעושים את דרכם מחצור לאדום או דברים משמימים מעין אלו. לא הייתה פעם אחת שג'ף לא הצליח להדליק ניצוץ התלהבות מחדש בעובדים הפשוטים שלו. זה מה שגרם לו לחשוב על עצמו כעל נשיא טוב לחברה.

גם הפעם הוא לא נכשל. סטטוי חייך אליו באוויליות.

"מה המשימה?"

ג'ף חייך. "תעופף דרומה לעיר בשם מוף. חפש שם את הפרעה ותמסור לו את הדבר הבא…"

הוא לחש לו את המסר, למקרה שציפור התחבאה בסדקים וצותתה להם. סטטוי חייך אליו, כאילו לא מודע לעוצמת המסר שהוא נשא עימו.

"מה יוצא לי מכל זה?" אמר סטטוי.

"מה פירוש הדבר?"

"אתה תקבל אותי לחברה ותחסוך לי לפנסיה?" חקר אותו סטטוי. "אם לא, אז לפחות אקבל מענק מחברת זיז? תלושים לחגים? תמיד רציתי כד עם תמונה שלי עליו."

"אתה תדע שעשית דבר נעלה עבור החברה." אמר ג'ף, והדגיש את דבריו כאילו מדובר ביותר מאמירה חלולה. "תזכה לכבוד רב אצלנו."

התחילו להיות בעיות כספיות בחברה. ג'ף חשב שלא יהיה מקום לעובד נוסף, גם אילו לא היה עורב שחור מציפורן ועד מקור.

העורב קנה את זה. הוא הנהן בחשיבות עצמית ועופף דרומה.

ג'ף קיווה למצוא את הסניף הקרוב של החברה, שייתנו לו מים ויחפשו לו פינוי צפונה. הוא חייך מהמחשבה שינוח בעוד כל עולם הממסר עומד לחוות רעידת אדמה.

 

רביעית: מוף

סטטוי מצא בקלות רבה למדי את ביתו של הפרעה. הוא היה הגדול ביותר בעיר, וציפורים רבות נכנסו ויצאו ממנו בלי הפסקה.

הוא נחת על אדן חלון הקבלה, מול אדם שנראה משועמם ביותר.

"לאן אתה?" הוא שאל את סטטוי.

"מסר לפרעה." השיב סטטוי ברשמיות.

"כן זה מה שכולם אומרים. נראה לך שלפרעה יש זמן לבזבז לשטויות שלך?" הפקיד גירד בראשו. "האפשרויות שלך הן לשכת העבדים, מאגרי התבואה, המקדשים, רציף העגינה, ושחיטת פרות קדושות."

"אני חושב שאקח שחיטת פרות קדושות." אמר סטטוי לאחר רגע של אי- מחשבה.

"אתה באמת טיפש." אמר האיש. "צחקתי איתך. אין כזה דבר."

"אני באמת הגעתי בעניין שחיטת הפרות הקדושות."  אמר סטטוי. "אתה חושב שאני משקר?"

"כן."

"אתה צודק." אמר סטטוי והשפיל את ראשו בבושה. "מצטער. שיקרתי לך."

"אתה מוכן כבר לזוז?!" קרא מאחוריו ציפור בז עצבנית. "אין לנו את כל היום!"

סטטוי התקרב לאוזנו של הפקיד. "הגעתי בעניין החיוואים שמתכננים שביתה בכל נתיבי הממסר."

הפקיד נעץ בו מבט נוקב. "מה פירוש הדבר?"

"אני לא יכול לומר יותר." אמר סטטוי. "אני חייב לשוחח עם הפרעה."

"ואתה תשוחח איתו." הפקיד פינה לו כניסה מבעד לחלון. "שמאלה במסדרון עד לחצר המקורה. תיקח שם את המסדרון הימני ותגיע בסופו לאולם הכס של הפרעה."

סטטוי ניתר פנימה ועופף בהוראותיו של הפקיד. אחרי חמש ניסיונות כושלים למצוא את הדרך, הוא הגיע לאולם הכס. אך מהכיוון השני. הוא נחת על משענת הכס של הפרעה.

"שלום לך." הוא אמר, והבהיל עד מוות את הנער הצעיר שישב על הכיסא.

הפרעה ניתר באוויר מרוב הפתעה וכמעט נפל אל הרצפה.

"עורב!" הוא זעק. "תתפסו אותו!"

שני בני אדם חמושים בגרזני אבן התקדמו לכיוונם.

"אני מחברת הממסר!" אמר סטטוי באדיבות.

"אין עורבים בחברת הממסר!" זעק הפרעה. "אתה שקרן!"

"הנשיא שלח אותי במיוחד!" אמר סטטוי וניתר כדי לחמוק מהגרזן שהונף לכיוונו. "מתכננים נגדך מרידה!"

הפרעה הביט בו בעיניים חשדניות. "מי בדיוק?"

"תגיד להם להפסיק לרדוף אחריי קודם כל." סטטוי ברח מהגרזן השני, ואז שוב מהגרזן הראשון.

הפרעה אמר להם. סטטוי עדיין תפס מהם מרחק. ליתר ביטחון.

"החיוואים לא מרוצים מהדגים שהחברה מקבלת לאחרונה." אמר סטטוי. "אחד מהם, ציפור בשם חור רוצה להפסיק את כל הממסר במצריים החל ממחר, ולפשוט על כל דוכני הדגים במקום זאת."

"המדינה תקרוס!" אמר הפרעה בזעזוע. "לא תהיה דרך להעביר מסרים בצורה פשוטה. חייבים לעצור אותם!"

הפרעה קד כלפי סטטוי. "רוב תודות לך. אנחנו לא נשכח את עזרתך."

הוא פנה לאנשים ושלח להם פקודות לצוד כל חיוואי במצרים עד שיימצא חור. עורב קיבל זאת כאישור לחזור לכנען.

 

חמישית: גזר

אחבעל היה מאושר.

הוא עמל מזה חמש שנים על לוח החרס שלו. זו הייתה ההמצאה הדגולה ביותר שלו. 

המאמץ נשא פרי. היו לוחות מרובעים רבים ביותר, אך כמה מהם היו עשויים בדיוק כה רב? כמה מהם היו כה ריקים מתועלת? כל לוח חרס שאחבעל ראה מימיו הצליח לשמש למטרה כלשהי. חלקם הפכו למרצפות, או לתחתיות סירים, או למצבות. השמועות אמרו שמעבר לים, באיים הרחוקים, נטלו לוחות חרס מרובעים ופשוט שברו אותם סתם. בחתונות, או על ראשיהם של פורצים.

אך לכולם הייתה יעילות. לעומת זאת, ללוחות החרס שאחבעל יצק כעת לתבניות לא היו אף אחד מהיתרונות הללו. הם היו עבים, מרובעים, ישרים, וסתמיים להחריד.

"טלי!" קרא אחבעל בהתרגשות. "העבודות הגיעו לסיומן. עכשיו אני אוכל לשמוע את מה שרצית לומר לי. זה היה בקשר לניקיון של המחסן?"

"הגיע הזמן, באמת." ענתה אשתו מאחוריו בקול חלש.

אחבעל הסתובב אליה. היא ניצבה על מפתן הבית, פניה חיוורות וידיה לופתות את בטנה.

"מה קרה, יפתי?"

"ביקשתי שתביא לי את הנוגדן להכשת הצפע." היא אמרה. "זה היה לפני עשר שעות."

ובמילים הללו, היא התמוטטה.

אחבעל הביט בה לרגע, ואז חזר ללוחות החרס שלו. חמימות עלתה בקרבו. 

הוא פיזם לעצמו והלך לחפש כוס מים להתענג עליה לאחר עבודתו הקשה. כמה זמן הוא לא שתה? יכול להיות שקרוב ליומיים או שלוש. אולי עשר.

לא היה לו אכפת. יש לו לוחות חרס חסרי תועלת באופן מושלם.

 

סטטוי היה כבר קרוב ללכיש, כאשר התמלא חדווה פתאומית.

הוא עשה סוף סוף דבר כמו שצריך! הוא יספר לג'ף על ההצלחה, ויקבל תהילת עולם בחברה!

הוא הצליח לעצור את החיוואים המרושעים מלעשות את זממם. ממסרים ימשיכו לעבור על ידי ציפורים. העולם יינצל.

הוא נחת בתוך עיר נוספת, ושמחתו לא ידעה גבול כאשר ראה משבצות מרובעות באופן מושלם שהמתינו רק לו. לריקוד הניצחון שלו.

 

אחבעל ראה את העורב. היה זה מאוחר מדי.

"לא!" הוא זעק ורץ אל תבניות היציקה של הלוחות. לפחות ניסה לרוץ, אחרי הכול, הוא לא הלך יותר מכמה מטרים ביום מאז שהחל לעבוד על המיזם חסר התועלת שלו.  

כשהגיע הוא הבריח את העורב, אך הנזק כבר נעשה. כל הלוחות היפים שיצק לייבוש היו מלאים בסימני הרגליים של הציפור המטופשת. קווים רבים ומרושעים שהשתלבו אחד בשני ויצרו רצף סימנים שלעג ליכולת ההתמדה האנושית שאחבעל הפגין בשנים האחרונות.

"הלוחות שלי!" צרח אחבעל ודמעות בעיניו. "ציפור ארורה!"

הוא הרים ביד רועדת את אחד מלוחות החרס שלו, שכבר הספיקו להתקשות מעט. הוא בהה בהן ביגון מבעד למסך הדמעות. הוא מחה אותן ביד רועדת. ואיתן הגיעה מחשבה חדשה.

"אולי…" הוא התנשם. "האם זה אפשרי? האמנם?"

 

להמצאה הבאה נדרש לו יום בלבד. הוא הגיע לארמון של שליט העיר גזר. 

"גיליתי דבר מה, מלכי." הוא אמר, והציג לוח חרס ועליו סימנים מרובים. קווים שהשתלבו אחד בשני באופן מפליא.

שליט העיר צמצם את מבטו. "מה זה, לכל הרוחות?"

"עם הסימנים האלו אפשר ליצור מילים." אמר אחבעל בהתרגשות. "במקום לומר את המסרים שלנו לציפורים כדי שיעבירו אותם, אפשר לצייר את הסימנים הללו על חרסים ולהעביר אותם מאחד לשני. אם כולם ידעו את הסימנים, יהיה אפשר לדבר אפילו כאשר מדבריות מפרידים בינינו."

"זה מדהים." אמר שליט העיר.

"מדהים זה היה השם שנתתי ללוחות חרס מרובעים וחסרי תועלת באופן מושלם." אמר אחבעל בקול נוגה. "לאלו אצטרך למצוא שם אחר. מה דעתך על.. כתב?"

"נשמע טוב." אמר שליט העיר, אך פניו היו מוטרדות. "אבל אחבעל, אמור לי. מה נעשה כעת עם  הציפורים?"

אחבעל חייך. "על עוף בתנור שמעת?"

 

המאה ה21

 

שישית: לונדון

על אנטנת תקשורת עמדו שני עורבים. בוגר וגוזל.

"הצלחנו, אבא?" שאל הגוזל. "ככלות הכול?"

השני הביט למטה, אל הכיכר. מאות אנשים הלכו בלי להסתכל אחד בשני, ובהו במסכים שבידיהם. אצבעותיהם היו עסוקות להקליד את הסימנים על המסכים הבוהקים. כמה מהם נתקעו בעמודים, או מעדו על אבני השפה של הכביש.

על מסכי ענק שנתלו על בניינים הוקרנו משפטי פרסום ושלטי חוצות נשאו בשורות כתובות.

יונים ניקרו פירורים מהרווחים המטונפים שבין המרצפות. לעיתים הן נסו בבעתה כאשר אדם איים לדרוך עליהן, כשמבטו המזוגג נעוץ במסך שבידו.

"כן בן. אני חושב שהצלחנו." אמר העורב בקול מדושן עונג.