שירוגליפים
מאת: רן פרידנזון
הם לא הבינו אותו. משהו בו, בהתנהלות שלו, גרם להם תחושה של חוסר נוחות.
הוא ראה אותם כמו שהם והם העדיפו לראותו כמה שפחות.
הוא היה איש שטח. זאב בודד. ידע לקרוא את צפונות הכדור הזקן שלנו כספר פתוח.
בכל פעם שההווה היה עומס עליו, היה יוצא אל הטבע.
האדמה, העצים והסלעים היו עבורו כמו תווים בסימפוניה, כמו סימני דרך בסיפור בלשי פתלתל.
כך בדיוק הכל התחיל לפני שנה.
שמי לילה בהירים עטורי כוכבים כיסו את העמק הספוג מים ובוץ.
זו הייתה ההפוגה הראשונה מן הגשם שירד כאן במשך כמה ימים ברציפות.
המים הרבים שטפו וחרצו בקרקע העמק משל הייתה תקליט.
האוויר היה צונן, נקי ומשכר. ריח של אחרי הגשם כמו שיאמר לך כל חקלאי.
ושקט. לא המולת תרבות אנושית ולא יללת תנים.
הוא הביט למעלה אל שמי הליל נושם עמוקות מן האויר המתוק.
הכוכבים היבהבו כמו היו מצפינים שדר בקוד מורס.
ריקוד שמימי מהפנט המושך את מבטך הלאה עוד ועוד.
מוזר. נדמה היה כאילו אחד הכוכבים נחוש יותר בתכיפות היבהוביו.
פס של אור חצה את השמים והתנגש באדמת העמק הבוצית ברעם עמום.
הבוץ עטף את כדור האש ככפפת בייסבול וכיבה את אורו.
לרגע הכל נדם שוב. כמו דבר לא התרחש.
ואז הר הבוץ נסדק ונבקע במעין קול יניקה מבעבע.
העצם השמימי, עטוף שכבות אין ספור של בוץ, ניתק מצלע הגבעה והתגלגל במורד העמק.
כמו כדור דומן אדיר של חיפושית התגלגל מטה, אוסף כל אשר נקלע בדרכו.
לבסוף נחבט הכדור המוזר בגבעה במורד העמק, מתמזג עמה ויוצר הר בוץ חדש מכוסה קוצים וסלעים כמו מפלצת קדמונית.
המקום ממנו ניתק הגוש היה כעת סלע לבן חשוף,
בוהק באור הכוכבים חושף פתח של מערה.
הוא מיצמץ בעיניו וצבט עצמו בכדי לוודא שזה איננו תעתוע. לגימה הגונה מחליטת הצמחים השיבה נפשו.
הוא סקר את סביבתו, דרוך, מצפה לבאות.
מספר רגעי נצח דוממים הניעו אותו לבסוף לגשת וליסקור מקרוב את המערה המיסתורית.
לאחר צעידה מאומצת ניצב מול הפתח.
לאור הכוכבים ניתן היה להבחין בחלק מתפארתו של המקום.
ממרחק פתח המערה השתלב להפליא בנוף.
לולא ידעת לאן להסתכל יכולת בקלות לחלוף על פניו במבטך.
גם בלילה בהיר כמו זה ניתן היה להבחין רק בחלק קטן. באופן מחוכם, ניראות הפתח, השתנתה בכל פעם שהסתכלת לכיוונו.
רחבת הכניסה, נחצבה בסלע הלבן כמרצפות, המשתנות בגודלן, צורתן ובדוגמאות הגיאומטריות המסובכות שיצרו.
האור שפגע בהן הוקרן אל פנים המערה, מטווה שביל לבנבן מוארך שקצהו נעלם.
תחושת יראה חילחלה בו לפתע. תמרורי סכנה הבהבו בראשו,לצד פרץ בלתי נשלט של סקרנות ויצר הרפתקנות.
הוא הידק את מעילו על גופו, שלף מכיסו פנס והפעילו, שולח לפניו אלומת אור חקרנית.
הכוכבים כמו נעלבו עמוקות מחוצפת אור הפנס החשמלי, החלו ממעטים בקסמם המהבהב.
הוא נאלץ להסתמך על הפנס, כאשר עיניו כושלות לחדור את מעטה החשכה כמקודם.
ימינה, שמאלה, למטה, למעלה גישש האור החשמלי קדימה כמטה סומא.
בהיקף הפתח ניתן היה לראות שדבר מה נשבר ונקרע ממנו בהינתק כדור הבוץ מקודם.
בצעדים מדודים פסע פנימה, אט אט, אל נבכי המערה.
הקיר מצידו הימני היה מכוסה בציורים משונים, כמותם לא ראה מימיו.
מסודרים היו קבוצות קבוצות, חבורות יחדיו, צועדות אל פנים המערה.
קבוצת ציורים אחת במיוחד בלטה מבין האחרות.
היא תארה דמות נשית בשער ארוך, מכריעה בקרב דמות ענק מזרה אימה, עוטה שיריון.
בנסותו לקבל תמונה רחבה יותר, פסע לאחוריו והצידה,מעט לשמאל, החליק ומעד, שומט את הפנס מידו בקול קירקוש מתכתי.
הפנס פגע בקיר כמה פעמים התגלגל ונחת בפתח.
ואז כתשובה, לוח סלע אדיר ירד עליו מן התקרה, רומס את הפנס, ככפכף על חרק, חותם את הכניסה.
חושך מצרים. אבק מחניק צורב את הגרון.
התקף שיעול בלתי נשלט אחז בו.
ידיו גיששו באפילה הסמיכה מחפשות משען.
לפתע שמאלו חבטה בחומר שמנוני מוצק ורך.
הוא קרע בשיניו את שרוול חולצתו פסים פסים.
ליפוף, הידוק, קשר והרי לך פתיל לתפארת, שננעץ אחר כבוד בעמוד השעווה שגילו לו ידיו.
בזהירות רבה, שלף מכיסו את המצית והדליק להבה, בנר המוזר שיצר.
האור רקד על קירות המערה, בגווני צהוב כתום, שולח צללים לכל עבר.
ואז, כבמטה קסם, נעורו ציורי הקיר לחיים. תמונות נעות של סרט ישן נושן.
אנדרלמוסיה של קולות וצלילים עלתה בגלים, כמו מקלט רדיו שמחפש תדר בקדחתנות.
לבסוף, הקולות שבקעו מן הקיר, התקבעו על שפה אחידה ומובנת.
הוא התישב המום על רצפת המערה, שבוי בחיזיון המתרחש לנגד עיניו, מאזין.
זה החיזיון יצרנו, ילדיה, עמה של נשמת האדמה המלבלבת, מלכתנו, מנהיגתינו בחסד ובחכמה, מכניעת הענקים, אדריכלית השלום והשפע, גבירתינו האדירה קאמוט, שהלכה אחר קרן האזמרגד, אל שמי הליל, אחרי שמונים ותשע שנות ברכה.
כמו שעזבה כך גם הגיעה לשכון בקרבינו אז, בסוף עידן סופות החול השלישי.
על חלקת אדמה סחופת רוחות, זרחה הקרן הירוקה של גבירתנו קאמוט, מייסדת "האמת של האביב".
שלמה ובוטחת נגלתה לנו, עמה החל שפע החיטה, היא יסדה את אותיות הצדק.
כל אחד קיבל. כל אחד לקח. אין מקח וממכר. כולם ערבים זה לזה. לאורה, הלבבות ידעו את אשר דרוש לקיומם ורווחתם.
במקרה של מחלוקת, לימדה אותנו קאמוט רבת החכמה והחסד, את צרוף האותיות הפותר כל נגף.
לא סוד ולא סגולת יחידים היו האותיות. כולם ידעום. מזקן עד קטון.
היינו כותבים אותן יחדיו, על סלע, חגים סביבו ארבע פעמים והפיתרון היה נגלה ומוסכם על כולם.
האותיות היו זמינות לכולם בכל עת, איש לא לקח בעלות עליהן.
צברנו, אגרנו בליבינו ימים רבים של שגשוג ושפע, בהדרכת קאמוט.
הייתה החיטה בשדותינו ירוקה מזינה וללא פגם.
עד בוא הענקים מארצות הצפון.
הם הפיצו את תאוות הזהב.
בכל מקום אליו הגיעו, הקימו מצודה מבוצרת היטב.
הם היו בוזזים כל אשר חשקה נפשם ומטמינים במצודתיהם.
הם סרבו בתוקף לכל ניסיון הדברות איתם.
הם לא כיבדו את אותיות הצדק ומנהגי המקום.
הם דרשו כמויות אדירות מן המתכת הנוצצת אותה כינו זהב, תמורת הפסקת הפשיטות מצדם, לפרק זמן בלתי מוגדר.
בעבר לא היה לנו, ילדי קאמוט, כל שימוש מעשי לזהב.
היה זה צעצוע, מוזרות נוצצת של הטבע.
היית מוצא זהב, בנחלים או באדמה, משחק בו, מתפעל ממנו, מציגו למכרייך במפגש חברתי, ואחר משליך אותו חזרה, כדי שאחר יהנה ממנו.
לא כך אצל ענקי הצפון.
הזהב היה המחלה שלהם והם הפיצו אותה סביב.
בהתחלה הסכימו להחליף זהב תמורת מכשיר מוזר שהם כינו שעון.
מכשיר זה התיימר לקצוב במדויק את כל רגעי האור והחושך. "זמן שווה זהב" הייתה אימרה נפוצה אצל הענקים והם עמלו להטמיע אותה בעמים האחרים.
הסדר החברתי השליו שלנו החל לקרוס.
ויכוח פשוט בין שני אנשים, הסלים עד מהרה לסיכסוך אזורי רב פנים ומשתתפים.
רבים בלהט הקרבות, שכחו את אותיות הצדק.
והמעטים שזכרו לא הצליחו להגיע בינם לבין עצמם להסכמה לגבי הפתרון שהציעו האותיות.
הארץ קמצה בתנובתה ואיתני הטבע לא חסכו בנחת זרועם על בני האדם הסוררים.
החיטה הצהיבה וקשה היה לאין שעור לשבוע ממנה.
קאמוט ניסתה בכל כוחה למצוא צרוף אותיות חדש,
שיתקן הכל ויביא נחמה ושקט.
היא החלה לזמר מנטרות בשפות משונות ולהטוות בחול סימנים.
כיפה של אור ירקרק חיוור וענני אבק הקיפו אותה.
לא ניתן היה לפנות אליה.
רעבים, כועסים, תשושים ומבולבלים פנו האנשים בצר להם אל ענקי הצפון.
ואלה מצידם הוסיפו שמן למדורה ורקדו סביב במחול טרוף.
כל פנייה אליהם נענתה בתשובה הסותרת את קודמתה.
כתמורה לכל תשובה שכזו, נקבע תעריף מופקע של זהב, שאספקתו נקצבה על ידי השעונים, לפרק זמן קצר מכדי לעמוד בו.
עונשים כבדים הוטלו על מי מהאנשים שלא עמדו בתשלום.
ילדי קאמוט אבדו את חירותם ותרבותם.
כה קשים ומרים היו העימותים שלנו ביננו לבין עצמנו שנדמה היה שאין דרך חזרה.
ואז נשמע זמזום חרישי. כולם פסקו מעיסוקיהם והאזינו.
הזימזום התגבר עד שניתן היה לשמוע צלילים ברורים של מנגינה קצבית. קול אחד פלאי שהכיל בחובו גם ניגון וגם שיר.
הייתה זו קאמוט. היא ניצבה במרכז כיפת האור והאבק, מטווה בידיה ורגליה סימנים באוויר ועל האדמה. מפגן מהפנט של ריקוד שירה וכתיבה תמה.
קולה נשמע רועם לפתע מתוך הענן:
"בכל זמן השפע שהיה לכם לא השכלתם ליצבור מעט בינה ודעת ליום סגריר? מה עוד ניתן ללמדכם?
זהב ביקשתם? זהב תקבלו!".
עננים שחורים וכבדים החלו להאסף בשמים.
קאמוט כתבה צירוף סימנים מסובך על החול תוך כדי מחול מסחרר.
אפלה כיסתה הכל וגשם סמיך החל לרדת.
לא היו אלו טיפות רגילות של מים חיים אלא דבר מה אחר, קדמון יותר, משהו ששייך למקום אחר, לעידן אחר.
אם פגעו הטיפות המשונות באדם בחי או בצומח, הן זלגו ממנו הלאה.
במגע עם סלעים ואדמה הפכו הטיפות לזהב טהור.
עד מהרה נוצרו אגמי זהב בכל מקום וסלעים והרי זהב.
טביעות רגלים בבוץ הפכו יציקות זהב.
היה די והותר זהב לכולם להרבה דורות הלאה.
אין יותר סיבה לריב כך נראה.
קאמוט עצמה עיניה ולחשה משהו.
העננים שבו להיות ענני גשם אפורים רגילים.
הטיפות שטפו ומחקו את כל אשר כתבה קאמוט על האדמה.
קסם הזהב אבד לנצח.
קאמוט נשאה ידיה מעלה ודיברה, קולה מתגלגל ומהדהד כאורגן כנסיה אדיר:
"אותיות הצדק נמחקו ואיתן אבדה האמת של האביב. החיטה צהובה. שוב לא תוריק. הנזק נעשה והרבה ממנו ימשיך לחרוך בכם זמן רב.
אך אני לא אמרתי נואש וכך גם אתם.
עתה אצא אני למסעי ואתם למסעכם.
זרעו אחווה ותקצרו תקוה".
קרן אור ירוק בוהק זרחה כשביל פלאי מן השמים.
קאמוט שילבה ידיה על חזה והאור נשא אותה עימו עד שנעלמה מן העין.
על חלקת האדמה הקטנה עליה עמדה קודם, צמח שדה קטנטן של חיטה ירוקה קסומה.
רק שדה זה נשא בחובו את האמת של האביב.
הנה לא הכל אבוד. יש לפעול כעת. המלאכה מרובה.
אבל מה לעשות ואיך להתחיל? ומי יאמר מה נכון ומה לא? מה הפעולות שיש לבצע ומה סידרן?
ילדי קאמוט היו מפולגים וקשה היה להשיג הסכמה או התמדה בכל נושא אפשרי.
הדבר הראשון שקרה הוא חלוקה גסה של שטחי מחייה בין הקבוצות השונות שנוצרו.
קבוצה אחת, שחבריה כונו ידי הבוץ, סברו שהבעיה העיקרית היא רעב, ושיש לעבוד את השדה הירוק, בכדי להוציא את העוקץ ממחלת הזהב.
הם החלו לחלק את התוצר של החיטה הקסומה, אט אט ממגרים את הרעב.
עם ניצני הרווחה הראשונים, קמה קבוצה חדשה, כובעי הקש שמה.
חבריה חבשו לראשם כובעים מן הקש הצהוב חסר התועלת.
הם שמו להם למטרה למגר את הזמן.
הם אספו את כל השעונים שיכלו למצוא, חלקם מצופים זהב, תמורתם שחררו מענקי הצפון חלקות אדמה שכבשו.
הדבר דחק את רגלי הענקים אל פנים הארץ, צוברים כמויות אדירות של זהב שאיש לא חפץ בו עוד.
הענקים, שכח הקנייה שלהם קטן משמעותית החלו לרעוב ולפרוע אחד בשני.
קם להם מנהיג בשם גולמריס, גאון ואכזר הוא היה.
הוא דיכא את המריבות של עמו ביד קשה.
הורה על איסוף כל הזהב אל לוע הר געש מבעבע, והתכתו בו.
נוצר אגם זהב עצום שגלש על גדותיו בנקודה אחת בצלע ההר, יוצר פלג זהב צמיג.
זרם הזהב מהפלג נאסף בבריכה שעורבבו בה חומרים שהפכו את הזהב לאכיל.
לא משביע, לא מזין, לא בריא אבל אכיל .
גולמריס, או גרגר הזהב, כפי שכינה עצמו, נהג לעלות מתוך מי הברכה, בטקס רב רושם.
בכך ברך את המזון של נתיניו. הם אכלו בחסדו.
השלב הבא בתכניתו השטנית של גולמריס, היה הפצת החסד.
כל אימת שניתן, חילקו הענקים והעמים שנטמעו בהם, את הגחמלק שלהם.
גחמלק או חסדו של גולמריס, היו מעין מאפים קטנים שהוכנו מעיסת הזהב.
היה טכס שלם שהתפתח עם אכילת מאפים אלה.
המארח היה מסדר על מגש עץ שחור, מספר יחידות גחמלק, באופן שאמור לייצג את שעת האירוח.
הצורות הנפוצות היו טיפות טל לבוקר, שמש לצהריים וסהרונים לערב.
המארח היה קד קלות לעבר האורח, ידו האחת כפופה על גבו, השניה מציגה את המגש.
ואז היה אומר את הברכה המתאימה, למשל "בוקר של גחמלק, מבורך החסד מבורך המפגש".
והאורח היה משיב "בוקר של גחמלק, חסד תודה וברכה".
אז אוכלים מעט בדממה, תוך מבט איש על רעהו.
את אשר נותר על המגש חלק היו מפוררים וזורקים לכל עבר וחלק היו שורפים כמנחה.
תרבות הגחמלק התפשטה כאש בשדה קוצים.
היא דבקה גם בילדי קאמוט אשר נגע הזהב השניא עליהם את החיטה הירוקה.
לאחר שנים נתגבשו שני מחנות.
שתי תרבויות שנלחמו הלכה למעשה זו בזו.
אנו ילדי קאמוט השומרים את סוד האמת של האביב
והגחמלק ותומכיהם.
זמן רב נשמר מאזן כוחות עדין בינינו.
ואז גולמריס עשה מעשה.
הוא הבעיר את הר הגעש בחשאי.
כפעולת מנע נגד אסון, נחתם פי ההר.
הזהב הפסיק לזרום. נוצר מחסור חמור בגחמלק.
רעב.תסיסה כללית.רוחות מלחמה.
בתום טכס מתוזמר היטב, בו עלה גולמריס מן הרפש שנותר בבריכה התחתונה, הוא נשא בפני המון משולהב את נאום הדימעה.
הדברים המצוטטים כאן מן הנאום, הובאו מפי שור, חבר אנשי "האצבעות", שנטמע בקהל שנכח במקום.
גולמריס החל לבצע את טכס הגחמלק כאשר נפל על ברכיו ומרר בבכי תמרורים.
מלוכלך, בקול מלא פאתוס קרא:
"נגזלנו, גמלו לנו רעה תחת טובה, זמננו קצוב בידי חורשי מפלתנו.
אמרו נא אחים, האם כך נכון לגמול על חסד?".
"לאאא!", הדהד קול ההמון.
גולמריס המשיך:
"האם ירוק עליון על זהב?".
"לאאא!", שאגו לו בתשובה.
והוא המשיך:
"האם עלינו לשתוק? האם עלינו לרעוב? האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים בזמן שרומסים אותנו?
"לאאא!", זעקו כולם.
"אם כן בואו עימי ונשים לזה סוף! הלאה למגפה הירוקה! גחמלק יזרום שוב מן ההר! אל שדה קאמוט!".
שור סיים את דבריו והרכין ראשו.
אנשי "האצבעות" שעמדו מאחוריו עשו כמותו.
"כמה זמן עד שיגיעו לכאן?", שאל נציג כובעי הקש.
כתשובה נשמעה זעקת הקרב של הענקים:
"גחמלק גולמריס!".
מהומת אלוהים התחוללה סביב.
גולמריס הענק, עוטה שיריון זהב, צעד בראש ההמון המסתער, מנופף בכדור אש בקצה שרשרת האחוזה בידו.
שדה הפלאים של קאמוט החל לבעור ולהצהיב.
אימה נפלה על מחנינו.
ואז הופיעה העלמה בשיער הארוך וחסמה את דרכו של גולמריס. שמה היה שלומינה.
היא הייתה אחת מ " ידי הבוץ".
היא ביצעה מחול כתיבה תמה באדמה שלפני השדה הבוער.
משב רוח אדיר כיבה באחת את השריפה והעיף את גולמריס ההמום בעצמה אחורה כמה עשרות מטרים.
אדום מחימה, ניתר הענק חזרה על רגליו, מסחרר את כדור האש מעל ראשו ואז משלח אותו כפגז אל השדה.
העלמה בשיער הארוך החלה להטוות באדמה אותיות מסוג חדש. מנגינת חלילים בקעה מן האותיות.
היא קראה דבר מה בקול בשפה לא מובנת,
ואז הצלה בידיה על אחד מצמחי החיטה הצהובים הקמלים. הצמח החל לזהור באור ירוק.
ברעם עמום נבקע שוב פתח המערה ואור החל מציף סביב.
יואל מצמץ בעיניו בעוד המערה נקלפת ומתפוררת סביבו, כמו הייתה ברדס של בגד ישן.
ריכבו ניצב במגרש החניה השומם, בדיוק היכן שהשאירו.
הדלת הייתה פתוחה והמפתח היה בסוויטצ'.
"מוזר מאוד", חשב יואל לעצמו.
הוא נכנס לרכב התניע ונסע לעבר העיר.
