הַדֶּרֶךְ

מאת: יואב נירן

פָּנְגי עמדה לבדה בחדר וצפתה דרך החלון הרחב בעמק מתחתיה. השבילים שבין המבנים שבדרך כלל היו הומים, עכשיו היו כמעט ונטושים. היא ועוד קומץ היו מהאחרונים שנשארו על כדור הלכת, השלישי מהכוכב הקטן והצהוב שנתן להם חיים. עוד מעט וגם המעטים שנשארו יעזבו. ואז רק פנגי ועוד כמה מחבריה, לאידיאולוגיה אם לא אישית, יהיו היחידים שיישארו מאחור.

השמיים היו בצבע הרגיל שלהם מאז התאונה – צהוב כהה, כמעט כתום, ובמרחק האופק רעד והתגלגל בקו המפגש שבין הרקיע והשמיכה הזהובה של החול הרותח. ובין כל הצהוב והאדמה היבשה, נח לו, העמק שלה ברוב הדרו הירקרק. הפלג שחתך את העמק לאורכו והתפצל ליובלים צרים השלים את התמונה המרהיבה.

חיוך עצוב עלה על שפתיה של פנגי למראה המוכר שנפרש לפניה דרך החלון. למראה העמק רחב הידיים שהיא קראה לו בית במשך קצת יותר משלוש-מאות הקפות. החיוך נעלם מהר כשהמחשבה הבלתי נמנעת שהבית שלה ושל כל כך הרבה חיים עמד להגיע אל קיצו. לא! היא לא התכוונה לשקוע במחשבות על אבדון או אובדן. גם לא בכעס שבאופן תמידי עמד על גבול הרתיחה. הזמן היה קצר ועוד הייתה לה הרבה עבודה.

מבין אלו שעוד נשארו בעמק, הרוב היו עסוקים בהכנות. בעיקר לעזיבה. היא הייתה מסוגלת להרגיש אותם, את האותות החשמליים שעברו בראשיהם, כפי שהם גם יכלו להרגיש אותה. אחת הייתה שקועה בעצב ופנגי הייתה צריכה להיזהר שלא להישבות באותה הרגשה. שניים אפילו היו עסוקים בתענוגות הגוף; הייתה לה הרגשה שהיא ידעה מי. חיוך קטן חזר לשפתיה. גם את האחרים היא הרגישה, רחוקים יותר, אלו שכבר עזבו את האדמה והקיפו את הפלנטה בריקוד עדין שבין נפילה למעוף. בקרוב הם יצאו למסע שסופו ויעדו היו רק צללים של דמיון.

פיה התכווץ בריכוז וההרהורים בשמיים חזרו אל הכאן ועכשיו. אל המשימות שעוד יעסיקו אותה במחזורי האור הקרובים. עד ההתפרצות הבלתי נמנעת. 

העבודה חיכתה ופנגי במהרה נשאבה אליה. במוחה היא סימנה למערכת את הוראותיה ומהאגן הקטן שמלפניה נוזל כהה נשאב מעלה והתגבש לו אל מול פניה לצורת גלובוס חצי שקוף. הוא ריחף כך כשעל גביו הופיעו סמלים וצורות רבים. בעזרת ידיה ומחשבותיה היא עבדה. פנגי דחפה ומשכה את הסמלים, הזיזה אותם כדי שיצרו שילובים חדשים. בעיקר היא עבדה עם ארבעה סימנים שחזרו על עצמם שוב ושוב אך במיקומים ובחיבורים שונים. הזמן חלף לו כך, ופנגי הייתה כה שקועה בעבודתה שאפילו הרעם מתגלגל של עוד קפסולה שהמריאה לה לכיוון הרקיע על גבי שובל של אור לבן לא חדר את הריכוז שבו היא מצאה עצמה. 

 

לבסוף, העייפות נתנה את אותותיה ופנגי הופתעה לראות שהצהוב של השמיים הפך לאדום כהה. גוון שהיה קרוב מדי לנוזל החיים שבה מלהניח את הדעת. מה עשינו? היא חשבה לא בפעם הראשונה. איך זה הגיע לכך? היא ידעה את התשובה – יוהרה. 

ההספק שלה היה טוב, היא חשבה, הם יוכלו לסיים את ההכנות בזמן בקצב הזה. פנגי התכוונה לאכול משהו קטן ואז לחפש את חבריה. היו להם עוד הרבה פרטים לתאם. לוודא שהכול במקום לפני שהם ילכו לישון להרבה מאוד זמן. למרות שהיא ידעה שהיא לא תרגיש כלום. שמיליוני ההקפות יחלפו עבורה כהרף עין, עדיין קשה היה לה לעכל את המחשבה. אפילו מאות ההקפות של חייה לא יכלו לתת לה פרספקטיבה לתהום שתיפער בין הזמן שלה כעת לעתיד הכה רחוק שהיא עמלה ליצור.

כל כך מרוכזת היא הייתה במחשבה שהיא לא שמה לב להגעתו של מישהו המתקרב לחדרה. עד שנוכחותו נרשמה במודעות שלה, הוא כבר היה ממש בפתח. לא נותר לפנגי אלא להסתובב בחדות, אם לא בבהלה, אל המעבר. היא ידעה מי מגיע עוד לפני שהוא נכנס. כל כך מקרוב אי אפשר היה לטעות במקור הרגשות והכוונה שהיא חשה במוחה. זה היה פָּנְסַלוֹס.

הידיעה שהוא יגיע לביקור במוקדם או במאוחר לא עזרה לה להתכונן למפגש ביניהם. לא היה לה זמן לחשוב על מה היא תגיד, לברר עם עצמה בכלל מה היא מרגישה. היא תצטרך לתת לדברים ולמילים להתגלגל כפי שהן.

פנסלוס היה גבוה, אפילו עבור בני מינם, כמעט ראש מעל פנגי. ראשו היה צר וללא שיער. עצמות מצחו בלטו רק מעט, אבל מספיק כדי שתהיי להן נוכחות מרשימה. מתחת למצח, עיניו הגדולות היו בצבע ירוק כהה ועמוק. חיוך רחב התפרש על פניו כשהוא נכנס. גופו הרזה והארוך היה מכוסה בטוגה לבנה שהגיעה כמעט עד קצות רגליו, זהה לשלה. 

במבט קרוב יותר, שריריו בלטו הרבה יותר מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו. עורו בצבע ברונזה נראה קשיח כמו אבן. ללא ספק השינויים נבעו מההכנות לקראת המסע בחלל שהוא היה אמור להתחיל בקרוב. עורה של פנגי גם עבר שינויים מאז האסון והתמורות שחלו בסביבתם הטבעית. לא הייתה להם ברירה אלא לעשות התאמות אך אצל פנסלוס ההבדלים בלטו עד מאוד. הוא עדיין היה יפהפה בעיניה. האחד שהיא אהבה לפני כל כך הרבה הקפות ולזמן כה ארוך. עדיין אהבה, בצורה מסוימת.

״פנגי – ״ הוא אמר והיא שמעה אותו מדבר דרך תנודת האוויר ודרך גלי המחשבה שלו. הקשר ביניהם תמיד היה חזק. ״מה מביא אותך לכאן, פנסלוס? חשבתי שתהיה בין הראשונים לעזוב.״ היא הסתכלה למעלה כשהיא אמרה זאת.
״את. וודאי ידעת שאבוא לנסות לשכנע אותך פעם נוספת להצטרף אלינו, אלי. הזמן כמעט ואזל. אני רוצה אותך איתי במסע החדש שלנו. תמיד רציתי.״
״אני יודעת,״ פנגי חייכה אליו בעצבות, ״ואתה יודע שאני לא יכולה להיענות. זאת לא הדרך שלי לעשות. מקומי פה.״
״אין בכך הגיון, פנגי. התכנית הזאת שלכם, שלך, היא חסרת סיכוי אל מול כל מה שיכול להשתבש. כל כך הרבה משתנים. אפילו את לא יכולה להבטיח את מה שיקרה בעוד כל כך הרבה מילוני הקפות, אם לא יותר.״
״לקחנו את כל מה שיכולנו לחשוב עליו בחשבון, וזה הרבה. הקוד שלנו עמיד בפני כמעט כל אפשרות או סטייה מהחישוב. הוא יתקן את עצמו גם אם זה ייקח עוד זמן. בסוף הדרך תמצא.״ היא אמרה, קולה תקיף.

זה היה כאילו מחיצה עלתה ביניהם ופקעת הרגשות שהיא חשה מפנסלוס נסגרה בפניה. הוא עדיין חייך אליה אך פניו היו קרים יותר. ״את לא צריכה להיות זאת שנשארת מאחור, פנגי. עשית את תפקידך. עשית הרבה מעבר. מה שיהיה יהיה – ״
״זה מה שיש לך לומר? זאת הגישה שהובילה אותנו לפתח האסון הזה. היהירות, הזחיחות הזאת שלנו. כאילו אנחנו יכולים לעשות הכול. אך לתקן את הנזק שגרמנו לא הצלחנו. ועכשיו כולם בורחים. אני לא יכולה לעשות את זה. הצאצאים שלנו, כשיגיעו, כשתגיע התודעה, יצטרכו את העזרה שלנו.״ היא אמרה ושמטה את ידיה לצידה. בבת אחת היא הרגישה את העייפות שהצטברה בה במשך מחזורי אור רבים כל כך. 

פנסלוס ראה וללא ספק הרגיש אותה נלחמת בעייפות ובייאוש. הוא התקרב עוד צעד והחזיק בה משני צדיה. ידיו היו חזקות אך המגע היה נעים. ״איך את יודעת שהם יקשיבו? איך הם יהיו בכלל?״ הוא שאל ברוך.
״הם יהיו דומים לנו – בתקווה טובים יותר. הם יהיו מלאי רגש, עקשנים, ופזיזים. הם יאהבו וישנאו. אני ואלא שנשארים איתי נתעורר ונדריך אותם. והם ימצאו את הדרך שלהם. לא יהיו להם את כל היכולות שלנו, בטח לא בהתחלה. ייקח להם זמן עד שהם יוכלו לעשות נזק אמיתי לעולם.״

פנסלוס לא נראה משוכנע – ״זאת טיפשות וחוסר אחריות,״ הוא אמר.
״טיפשות? חוסר אחריות? איך אתה מעז? האם זה לא היית אתה שהובלת, ברעב ללא שובע לאנרגיה ולשליטה, לקטסטרופה שיכולה להתחיל בכל רגע? הייתם חייבים לחפור רק עוד קצת, לקחת רק עוד שביב אחד. למרות כל האזהרות – ״
״הם לא היו חד-משמעיות,״  הוא נדחף לדבריה. ״את יודעת את זה. אי אפשר היה לצפו – ״
״ועדיין הזהרנו אתכם. אני הזהרתי אותך. אבל לא הקשבת…״

היא דחפה את הידיים שלו, לא בכעס אך לא בעדינות יתרה, והסתובבה בחזרה אל החלון. אורות לבנים קטנים ניקדו את הגלימה השחורה שנפרשה על העמק שלה ממעט החדרים שבהם חבריה עוד שהו. ומלמעלה, אלפי נקודות האור של כוכבים וגלקסיות רחוקות נצנצו בתשובה. מבלי להביט אליו היא אמרה – ״חוץ מזה, אתה לוקח לא פחות סיכון. אתה לא יודע לאן המסע הזה שלך ייקח אותך. או כמה מסוכן באמת הוא הולך להיות.״

שקט כבד שרר לכמה רגעים ואז פנסלוס חזר לניסיונות השכנוע. ״את חושבת שהכיפה הזאת שבניתם תגן עליכם לכל כך הרבה זמן? שהיא תשרוד את הזוועות שמגיעות לכדור הלכת הזה?״
״כן! וגם אם לא, כל הידע שלנו יחכה להם בתיבות האחסון שכבר הצבנו שם. כל האינדיקציות מראות שהכיפה תישאר על מה שתהייה היבשת הגדולה ביותר לאחר החלוקה שעומדת לקרות בעוד כמה עשרות מיליוני הקפות. בכוונה יצרנו את המבנה סימטרי ובולט מספיק מכל מבנה טבעי. כשהם יהיו מוכנים, זה סימן שיהיה להם קשה לפספס.״
״חשבת על הכול אני מבין. ואין שום דבר שאומר שיניע אותך מהדרך הזאת שבחרת, נכון?״
״נכון,״ היא לחשה לעצמה. העצב ותחושת הביטחון בנכונות החלטתה התערבבו במוחה.
״זה לא רק זה. אני גם עייפה, פנסלוס. מאוד עייפה. הספקנו כל כך הרבה בחיינו. עשינו הכול. מגיע לנו לנוח סוף סוף.״

באותו רגע היא הייתה יכולה להרגיש את ההגנות שפנסלוס הקים סביב רגשותיו יורדות ופנגי הרשתה גם לשלה ליפול. הם לא היו צריכים להגיד עוד מילה נוספת. פנסלוס התקרב וחיבק אותה מאחור. הם עמדו ככה, בשקט והביטו בכוכבים למעלה.

 

למחרת, כשהשמיים היו עוד צבועים בצהוב בהיר שתמיד הזכיר לפנגי פרח שהיא הייתה קוטפת עבור האימהות שלה כילדה, היא ופנסלוס נפרדו. הם לא היו זקוקים למילים, לא היה עוד מה לומר. אך היא הייתה יכולה להרגיש את אהבתו אליה והיא נתנה לשלה לצוף החוצה בשבילו להרגיש. רגע אחד הם התבוננו בעיני השני וברגע הבא הוא כבר היה בדרכו. היא לא תראה אותו יותר. היא חשבה שהיא מוכנה לידיעה הזאת. היא טעתה.

לאחר כמה דקות של קיפאון חושים, פנגי ניערה את עצמה. היא הסתכלה החוצה אל העמק. אל הירוק והכחול של המים. כמה מחבריה רחצו במים המפכפכים. מלמעלה, הצהוב של השמיים החזיר אותה למחשבות קודרות יותר. מאז שהרי הגעש החלו להפיץ אפר אל האטמוספרה היא לא ראתה את אור הכוכב באופן ישיר. האבק התמידי שבאטמוספירה שבר את הקרניים. המלאכה המתינה לה כתמיד ומהר מאוד כל תשומת לבה נשאבה אליה.

לאחר זמן מה, היא חשבה לעצמה שזהו, הכול היה במקום. פנגי עברה שוב על עוד כמה וכמה פרטים, מוודאת ששום דבר לא יכול היה להשתבש. היא חייכה לעצמה למראה הפשטות והגאונות של יצירתה. של המנגנון שפעם, מזמן, שלט בבני מינה. ההוראות שלה יתמידו בפני כל אפשרות. בסוף הם יגיעו, הצאצאים שלהם. הם ימצאו את הדרך בין זמן וחלל להתפתח, לגדול. היא הייתה יכולה לראות זאת בדמיונה מבין הסמלים והצורות בגלובוס המרחף שלה. רגע! משהו נראה מוזר, פנגי חשבה. היא הייתה צריכה לשאול את הקולגות שלה מה קרה. האם נעשה שינוי שלא בידיעתה? אך באותו רגע כדור נוסף התקבץ אל מול עיניה. הוא היה קטן ואדום ופנגי לא הייתה צריכה לקרוא את הסמלים כדי להבין את המשמעות. נגמר להם הזמן. 

״פנגי, אנחנו חייבים להתפנות. זה הזמן.״  קולה של פֵּרְמִיה הגיע אליה דרך גלי המחשבה. חברתה הייתה בחדר דומה לשלה, בצד השני של העמק.
״כן, פרמיה, אני מבינה. זה הרגע שעבורו התכוננו. תמסרי לאחרים שאנחנו נתקדם לכיפה ברגע שאני אשגר את הנבגים.״ פנגי שלחה בחזרה.
״כמובן. בהצלחה.״ פרמיה שלחה ופנגי הרגישה את הציפייה, התקווה והמתח שליוו את המילים של חברתה.
לא נותר עוד זמן לבדיקות או שיפורים. הכול היה מוכן ולא נותר אלא לשלוח את היצירה שהם עמלו עליה במשך הקפות רבות כל כך החוצה לעולם. לא הייתה לפנגי פניות מחשבה או למעשה זמן יותר להרהר בתקינות הקוד. 

את שתי ידיה היא הניחה לצדי הכדור המעורפל שלמולה והתרכזה בפקודה אחת. אור קטן החל לבהוק מלב הגלובוס. לאט, לאט, האור גדל והתעצם עד שכול הכדור בהק ככוכב. פנגי עצמה את עיניה. היא הייתה יכולה להרגיש את עוצמת האנרגיה העצורה בתוכו עד שהיא חשבה שהוא עומד להתפוצץ. שבריר שניה אחרי, הכדור התנפץ למיליארדי חלקיקים קטנטנים והאור נעלם. פנגי פקחה את עיניה וראתה את ענן החלקיקים מתפזר לו החוצה מהחלונות ומהפתח שמעליה. הם נישאו עם הרוח אך גם עם הכוונה שהיא הנחילה להם. היא ראתה עננים דומים מתפזרים להם מחדרים רבים שבעמק. היא גם  ידעה שבאותה העת בעוד מקומות רבים על כוכב הלכת עננים דומים התפזרו להם לכל עבר. 

הנבגים שלה ימצאו את כל בעלי החיים ויקשרו אליהם. יעבירו את הוראותיה לאין ספור דורות שיגיעו. יעשו את עבודתם בחריצות והתמדה בלתי נלאית דרך מולקולות של אין סוף פריטים ומחזורים. אראה אתכם בקרוב, היא חשבה וחייכה לעצמה. זאת הייתה מחשבה שטותית אך היא גרמה לה להרגיש טוב, למרות שזה היה הכול חוץ מ״בקרוב״.

זה נעשה. החיים על כדור הלכת הזה לא יהיו עוד מה שהם היו. היא נתנה להם סיכוי לשרוד את ההרס שעמד להתרחש, נתנה להם יכולת להסתגל ולחכות עד שיגיעו זמנים טובים יותר שבהם חיים יוכלו שוב לפרוח על האדמה. פנגי נשפה החוצה בכבדות, היא לא שמה לב לכמה זמן היא עצרה את נשימתה. 

 

הטיסה ליעדם הסופי הייתה קצרה וחסרת מאורעות. בזמן שהרחפן שלה ביצע בחינניות את התמרון לקראת נחיתה, הייתה לה הזדמנות מצוינת לראות את הכיפה הענקית מלמעלה. לרגע, האבק שבאוויר זז מספיק כדי לספק תמונה עכורה של המעוז האחרון שלהם. עד אותו רגע לא היה לפנגי מושג כמה הכיפה דמתה לעין פקוחה. 

כמה דקות לאחר מכן, פנגי וחבריה, לא יותר מארבעים מהם, כבר עמדו על הקרקע היבשה מלאת הסדקים. במרחק קטן כל כך, רגשותיהם התערבבו כאדי מים המתעבים לענן. השמיים הפכו כהים יותר ולא רק בגלל המצהר שבו הם נמצאו. פנגי הובילה אותם פנימה ולאחר שכולם נכנסו היא אותתה לפתח להיאטם. האוויר בפנים היה נעים וקריר לעומת החוץ. גלובוסים של אור רחפו מעליהם להראות את הדרך למרכז הכיפה. מסביבם, בצללים עמדו תאים על גבי תאים של אחסון. הם היו בצבע חום בהיר אך נראו שחורים באור הדל שנבע מהכדורים.

לאחר הליכה לא קצרה, הם הגיעו למרכז. פנים הכיפה התנשא מעליהם ונעלם במחשכים. בשני מעגלים, אחד בתוך השני, עמדו במרווחים קבועים, התאים שבהם היא וחבריה עמדו לבלות זמן לא ידוע. זמן שבו הם קיוו שהפלנטה תבריא והם יוכלו להתעורר כדי להדריך את צאצאיהם.

לאחר פרידה קצרה כל אחד מהם תפס את מקומו. פנגי נשכבה בתא שלה. הוא התאים לה בדיוק. מקום טוב לבלות בו את מיליוני ההקפות הבאות, היא חשבה בצחוק לעצמה. אבל היא לא סגרה עדיין את התא. אחד אחר השנייה היא הרגישה את חבריה נרדמים ואת מחשבותיהם לפתע נעלמות בעוד גופם קפא במקומו. היא הייתה המנהיגה שלהם ורצתה לוודא שכולם בסדר לפני שהיא מפקידה את עצמה לעידנים. 

רגע לפני שהיא שלחה את ההוראה לתא שלה להיסגר, היא הרגישה קול במוחה. ״פנגי,״ פנסלוס לחש בתוך ראשה.
״פנסלוס? מה אתה עושה? כבר אמרנו את כל מה שהיה לומר,״ היא שלחה אליו.
״זה עוד לא מאוחר. את יכולה להצטרף אלי. שלחתי קפסולה. היא מחכה לך מחוץ לכיפה. אני אעצור את השיירה עד שתגיעי.״ היא הרגישה תחינה, אפילו היסטריה בקולו.
״דברנו על זה, פנסלוס. אני לא אעזוב אותם. לא אנטוש – ״
הייתה זאת הרגשה משונה שעצרה אותה. היא ידעה שמשהו היה לא בסדר ושפנסלוס ידע מזה.

״מה עשית?!״ היא שאלה וצרפה את כל התקיפות והכעס שהיו בה.
״זאת לא הייתה הבחירה שלי. לא רק שלי. לא יכולנו לתת לתכנית שלך להתרחש. היינו צריכים לוודא שלכוכב הלכת תהיה האפשרות להבריא ולשרוד לעוד מיליארדי שנים – ״
״בזמן שישנתי? עשית את זה אז, נכון?״ פנגי קטעה אותו. ״ניצלת אותי! כמה אנוכי – ״
״לא! את אנוכית,״  הפעם הוא קטע אותה, ״הילדים האלה שלך, את יודעת כמוני שבסוף הם יהיו מתוחכמים מספיק, מסוכנים מספיק לחזור על הטעויות שלנו. זה בלתי נמנע. ובפעם הבאה מי אומר שתהיה הזדמנות נוספת לפלנטה להתאושש? אז הכנסנו עדכון להוראות שלך. מה שעשית הוא לא פחות ממדהים, פנגי…״ הוא שלח. פנגי שלחה בוז בחזרה.
״הכנסנו זנים נוספים, כאלה שיהיו לטורפי-על. הם לא יאפשרו לצאצאים שלנו להתפתח כל עוד הם קיימים. הם יהיו חכמים מספיק כדי להישאר ככה אך לא מספיק כדי להתפתח ליצורים שיהוו סכנה לפלנטה. והם יאפשרו לחיים פשוטים אחרים לשגשג. זאת הסיבה שאנחנו עוזבים, פנגי, אנחנו… מסוכנים מדי.״

פנגי לא הגיבה ופשוט חתכה את הקשר שלה עם פנסלוס. היא לא עשתה זאת מימיה, עם אף אחד. הוא לא יוכל ליצור איתה קשר יותר אי פעם. לא שזאת עמדה להוות בעיה.

מעבר לכעס בלתי נשלט, מחשבות רבות ושונות רצו במוחה אך כולן חזרו לאותה נקודה. לא היה ניתן להחזיר את הנבגים לאחור. לא הייתה אפשרות לשנות דבר. מתוך התא השלה, פנגי נגשה לתיעוד של הפרויקט. היא עברה על כמויות של מידע עד שהיא מצאה את הסמלים שפנסלוס החדיר. זאת הייתה עבודה יסודית. מוחלטת. לצערה הרב, היא לא ראתה פגם בקוד שהוא הכניס. ואז מחשבה נוראית התפשטה במוחה, מחשבה שהיא ידעה שהיא נכונה בכל מאודה. מישהו מהקבוצה שלה עזר לפנסלוס ורעיו. מישהו מאלה הישנים לידה בגד בה ולא הייתה לה דרך לדעת מי. 

בכל כוחה פנגי נלחמה בייאוש ובזעם שגאו בה. היא חשבה לקחת את הקפסולה שפנסלוס השאיר לה ולהתנגש בחללית שלו, להרוג את שניהם. אך לפני שהזעם השתלט היא עצרה את עצמה מהמחשבות הללו. זאת לא הייתה היא. 

לא! מקומה היה שם, בדיוק איפה שהיא נמצאת. היא לא עבדה כל כך קשה כדי לסגת עכשיו. כמעט מאה הקפות חלפו מאז שבני מינה גרמו לתגובת השרשרת שעכשיו הגיעה לשיאה. מאז לא היה כמעט רגע שבו היא לא עבדה על הפתרון. מה שפנסלוס לא הבין הוא שגם קודם היה קיבלה את כמה שהסיכוי קלוש שהיא תתעורר יום אחד, שהחיים שהיא שינתה יתפתחו ליצורים בעלי תודעה שלכול דבר ועניין יהיו כמו הילדים שלהם. אז השינוי הזה שהוא יצר, היה רק עוד מהמורה בדרך. עוד מכשול אחד נוסף על אין ספור אחרים. מזמן היא השלימה עם העובדה הזאת. 

חייתי חיים מלאים ומספקים, פנגי חשבה. היה לה זמן לעשות הכול. הגיע הרגע סוף כל סוף לנוח.

זאת ההחלטה הנכונה, היא ידעה. היא תישאר ותיתן לזמן לעשות את שלו. מה שיקרה, יקרה. פנגי סגרה את התא שלה והוא נאטם ברחש איטי. היא הלכה ונרדמה, תודעתה הלכה ונעלמה. מחשבתה האחרונה הייתה על הילדים העתידיים שלה. הם ימצאו את הדרך. חיים תמיד מוצאים דרך. ״אראה אתכם בקרוב,״ היא לחשה.