הדסקית האחרונה
מאת: איל גבע
פקחתי את העיניים.
כל מה שראיתי מולי היה צבע ירוק זית. זאת הייתה התקרה, ככה לפחות הנחתי.
הייתי קשור אל מיטה ברצועות בד שחורות. צינורית עירוי נכנסה אל תוך הזרוע שלי, המחט הוחדרה אל הווריד והודבקה בכמה חתיכות דבק רפואי. כל הגוף שלי כאב. הוא היה מלא בתפרים, גלדים וכוויות אדומות וסגולות. הכאב כה שרף שאפילו לא ידעתי להגיד איפה אני פצוע ואיפה לא. חשתי רק סבל עמום שמנע ממני לזוז. לא לבשתי דבר, מלבד תחתוני משולש לבנים. לא יכלתי להרים את הראש, ובכל מקרה לא רציתי. הפחד הכי נורא שלי היה שהמבט שלי ייתקל במראה.
“בוקר טוב, חייל,” מעליי גחן גבר לבוש במדים, השיער שלו היה קצוץ, האף שלו מחודד, והסנטר שלו רבוע, כאילו סוטט באבן. “איך קוראים לך? מצאתי אותך בלי דסקית מסביב לצוואר.” הוא אמר.
“אני… לא זוכר,” עניתי.
המאמץ להוציא את המילים מהפה שרף לי את הגרון. ניסיתי לבלוע רוק אבל הפה שלי היה יבש מידי. הניסיון שרף בפצעי היובש שלאורך השפתיים שלי.
לבוש המדים הבין את המצב שלי בלי שהייתי צריך לדבר עוד. “אל תזוז,” הוא אמר ושלף מימייה צבאית ירוקה, מתוך הפקק שלה הזדקפה פיית הזלפה. הוא ניענע את המיימיה וטיפת מים גדולה ועגולה כבועת סבון ריחפה ממנה החוצה והישר לתוך הפה שלי. “יש סיבה שקיימת הפקודה ללבוש את הדיסקית סביב הצוואר כל הזמן. ללא יוצא מן הכלל. איך נדע מי אתה?” הוא אמר, “התקיפה גרמה לך להלם. אם אפילו את השם שלך אתה לא זוכר סימן שאתה נמצא בהדחקה די רצינית. אתה זוכר את הבית שלך? את אמא שלך?”
“איזו תקיפה?” שאלתי, ניסתי להתרומם אבל רצועות הבד מנעו ממני, “למה אני קשור אל המיטה?”
“תנוח. תשתה עוד קצת.” הוא אמר והזליף עוד כמה טיפות מרחפות אל הפה שלי, “הפסיכולוגיה האנושית היא עניין די מדהים. אם אתה לא מצליח לזכור כלום כנראה שזה מה שנדרש כדי שתבצע את המשימה.”
שבועיים חלפו עד שהרגשתי טוב יותר.
הכאב עוד ליווה אותי, אבל נהפך לנסבל. התרגלתי. פשוט הרגשתי שהוא שם.
הגבר לובש המדים טיפל בי כל הזמן הזה. קראו לו סרן עידו קליגר. הוא היה מרחף אל החדר הטיפול הקטן כל שלוש שעות ובודק אם אני צריך אוכל או מים. מרגע שהבראתי וחזרתי לעצמי פחדתי מהשלב שאצטרך בעצמי לצאת מהמיטה. הבנתי שהעבודה שאני קשור למיטה היא לא כדי לכלוא אותי, אלא כדי לעזור לי לישון. איפה שלא היינו, לא היה שם כוח כבידה.
למרות הפחד, מרגע שסרן קליגר שיחרר אותי ואמר לבוא אחריו. בשלב ראשון לא הבנתי איך אני אמור לצאת מהפתח ברצפה, ששימש ליציאה מהמרפאה. אבל עשיתי את זה. זיכרון השרירים שלי ידע לדחוף אותי בטפיחה קלה ולסובב אותי במאה שמונים מעלות. היד שלי תפסה מעצמה זיז מתכת ומשכה אותי קדימה והחוצה מהחדר.
המשכתי וריחפתי במעבר הצר, לא נגעתי בדבר וכוח ההתמדה עשה את העבודה. נהיה לי ברור שעברתי אימונים בתנועה ללא כוח כבידה. ההכרה שלי הייתה מעורפלת. הזיכרון שלי עיסה. ובכל זאת, ידעתי לבצע תימרונים מסובכים ללא כבידה.
עקבתי אחרי סרן קליגר שבברור היה מיומן בהרבה בריחופים לאורך מסדרונות המתכת הצבועים ירוק זית. לא ניסיתי להגיע אל המהירות שלו, פחדתי שאפספס את אחת הפניות, אתנגש בקיר, והתפרים הארוכים שלאורך הגוף שלי יפתחו.
הגענו אל האפסנאות.
הוא נתן לי מדי ב' ללבוש. הם היו קצת קטנים עלי אבל לא רציתי להטריח אותו ולבקש אחרים. משם המשכנו אל חדר האוכל. בזמן שהייתי קשור אל המיטה סרן קליגר האכיל אותי ברסק תפוחים. כמו כלב מאולף ששומע את פעמון, הכניסה לחדר האוכל גרמה לפה שלי להתמלא ברוק ולבטן שלי לקרקר.
סרן קליגר חימם פחית שימורים מכתית על כריים חשמליות. אחרי כמה דקות הוא לקח פותחן ובכמה תנועות סיבוביות שלקהחוצה את מכסה המתכת. היא העניק לה ניעור רציני וחתיכת בשר משומר ריחפה באוויר. לא ידעתי מה כללי הנימוס לאכילה ללא כוח כבידה. לא היה לי איכפת. בצעתי בידיי חתיכות מעיסת הבשר המרחפת ומלאתי את הפה שלי. אחרי שבועיים של רסק, הבשר החם היה לי כמעדן מלכים.
“אנחנו נמצאים בחלל, נכון?” שאלתי.
“כן. אנחנו בחלל. איפה שזה לא יהיה.” הוא אמר, “אנחנו נמצאים בסח”ח 58. או במה שנשאר ממנה. מערכת הניווט שלנו נדפקה אז אני לא יודע להגיד לך איפה אנחנו בדיוק. אבל אני די בטוח שאנחנו עדיין במערכת השמש.”
פיסות זכרון צפו בתודעה שלי. כנראה זה היה הטעם של הבשר המשומר שגרם לי להזכר, סח”ח אלה ראשי התיבות של 'ספינת חיל החלל'.
“אני מפקד הספינה. המשימה שהוטלה עלי הייתה להוביל את הפלוגה שלך אל תחנת החלל הצה”לית שמקיפה את כוכב נפטון ולתגבר את האבטחה שלה. אבל הותקפנו. כל העניין היה מהיר. המכ”מ גילה חללית עוינת שהופעלה בידי אחד מבני החושך. הוא הגיח משום מקום וטס לכיווננו במהירות אדירה. ניסינו להאיץ. לברוח ממנו. אבל סח"ח 58 לא בנוייה לקרבות מהסוג הזה. אין לנו יכולת להגיב במהירות. בן החושך ריסק את עצמו לתוך מגורי החיילים. מי יודע מה עבר בראש של החיה הרעה הזאת. הנוולה הזאת. מוכן למות רק כדי לטבוח בנו.”
הדברים שמפקד הסח”ח סיפר עוררו בי זכרנות נוספים. לפני שנים, עוד כשהייתי בבית הספר היסודי, פחד גדול ואימה נוראית ירדו אל העולם. החלה התקיפה של בני החושך, כינוי שהאנושות נתנה לגזע חייזרים אכזרי, שפלש אל כדור הארץ וכבש אותו. הם תפסו לעצמם טריטוריות ובנו בהם מבני בוץ גדולים בהם הם התרבו. את בני האדם הם ניסו להפוך לגזע של משרתים.
מדינת ישראל הייתה זאת שהובילה את המרד נגד הכיבוש של בני החושך. צה”ל היה לצבא שגאל את כדור הארץ כולו. אבל מלחמת החלל רק התחילה. הילד ששהייתי גדל. וכמו שתמיד חלמתי, התגייסתי לחיל החלל.
“בזמן המתקפה היו על גבי הספינה כשמונים חיילים. רק אני ואתה שרדנו,” סרן קליגר אמר. “לא הייתי בטוח אם תתאושש. מצויין שיצאת מזה. אני אצטרך את העזרה שלך.”
“אתה לא זוכר איך קוראים לי?” שאלתי.
“אני לא יכול לזכור שמות של כל חייל וחייל. בוא אחרי.”
ריחפתי אחריו לאורך הספינה.
הוא הראה לי את הדלתות האטומות שאסור לפתוח. מאחוריהן נפערו חורים אל החלל, תוצאה של התקיפה. אם הדלתות יפתחו כל החמצן ישאב מהחללית ואנחנו איתו, הוא הסביר.
עשינו עיקוף והגענו אל חדר צדדי, “חדר מבצעים” היה כתוב בשלט על הדלת. נכנסנו פנימה. ראיתי שורות על גבי שורות של גופות, שוכבות על שולחנות ארוכים, מכוסות בבד לבן. הן לא ריחפו באוויר, מפקד הספינה השתמש במסמרים כדיי להדק את הסדינים אל שולחנות העץ. סביב הצוואר של כל גופה הייתה דסקית עם שם ומספר אישי.
“יש פה שבעים ושישה חיילים. כל אחד מהם היה עם הדיסקית שלו סביב הצוואר בעת התקיפה, כך שיכלתי לזהות אותם. את מה שנשאר מהם.” הוא אמר.
המבט שלי זיגג. לא רציתי שיתמקד באף אחד מהשוכבים. לא רציתי להזכר. מול עיניי המזוגגות התערבבו שברי צבע זית וצבע לבן. סרן קליגר פתח קופסא והוציא ממנה שלוש דסקיות. “תסתכל.” הוא הורה לי.
הדיסקיות ריחפו על שרשראות של כדורי מתכת דקים שהוא החזיק ביד שלו. היה כתוב עליהן:
ברק בר-שלום מ.א. 33729107
שגיא סבח מ.א. 53971742
יאיר גורביץ’ מ.א. 05627843
הסתכלתי על השמות והמספרים המוטבעים במתכת, אף אחד מהם לא היה נראה לי מוכר. המפקד בחן אותי, הבין שאני לא מצליח לזהות את שמי בין השמות. “אחד מהם זה אתה. בוודאות.” הוא אמר, "אין אופציה אחרת. שמונים חיילים היו על הספינה. שמונים דסקיות צוואר. אחת עלי, שבעים ושש על החללים שפה בחדר. ועוד שלוש. אחת שלך ושל עוד שני לווינים.”
תחושת מחנק עלתה בי. הבטתי בפתחי הסינון של החללית, רציתי לוודא שהם ממשיכים להוציא חמצן.
“למה הורדת את הדסקית שלך, חייל?” הוא צעק עלי לפתע.
“תן לי לצאת מפה,” אמרתי.
“תנסה להזכר,” הוא תפס את הפנים שלי וסובבן אותן. הכריח אותי להביט בדיסקיות שבידו. המגע שלו בפני, המלאות בכוויות, גרם לכאבי תופת.
“מה זה כבר משנה?” שאלתי והשתחררתי מהאחיזה שלו. עפתי לאחור ללא שליטה עד שנתקעתי בקיר.
“לא תהיה שום דרך אחרת לזהות אותך.” מפקד הספינה אמר, “לא עם מה שבני החושך עשו לך.”
יצאתי מחדר המבצעים. ברחתי הכי רחוק שיכלתי. זה לא היה רחוק במיוחד. הייתי כלוא בספינה. לא מצאתי לי שום מקום לשהות בו. חזרתי אל המרפאה. רציתי לישון אבל לא הצלחתי להרדם.
במשך כמה ימים לא דיברנו אחד עם השני.
הסתגרתי במרפאה. אני ומפקד הספינה הלכנו לחדר האוכל בזמנים שונים. כשהנחתי שהוא ישן יצאתי לסיבובים בספינה, חקרתי אותה. מרבית האזורים היו סגורים, בניהם אזור המגורים, תוצאה של הפגיעה האנושה, לא הייתה לי שום תקווה למצוא את התיק שלי, בגדים, מחברות, כל דבר שיכול לעזור לי להזכר. או לפחות לשפר את איכות החיים שלי.
באפסנאות מצאתי מזרון דק, אבל ללא כוח כבידה לא היה לי איך לישון עליו. חשבתי שעם סדין הייתי יכול ליצור לי מין שק שינה לישון בו במרפאה, אבל לא נשארו סדינים. כולם הלכו אל החברים שלי בחדר המבצעים. ככה העדפתי לחשוב על מי ששכבו שם. חברים. במעט הזמן שבו כן הצלחתי לישון, וזה לא פשוט לישון בעת ריחוף, נתקפתי בסיוטים. החברים עוטי הדיסקית באים לקחת אותי. עטופים בסדינים לבנים ומרחפים באוויר, כמו רוחות רפאים. חשתי אשמה שאני לא זוכר אף אחד מהם. אבל גם לא התאמצתי לזכור. לא רציתי לאבד את התמימות.
הוא דפק על הדלת.
בדיוק קראתי בספר תנ”ך שמצאתי באחת המגירות, ליד בקבוקי יוד. לא היה לי דבר אחר לקרוא, מלבד עלוני עזרה ראשונה, וכך מצאתי את עצמי קורא את הפסוקים כדי לבדר את עצמי. לשקוע בסיפורים הייתה הדרך היחידה שלי לברוח מסח”ח 58. “ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם…”
הוא פתח את הדלת.
המשכתי וקראתי, מורתק לגמרי. לא זכרתי מה יקרה בסוף הסיפור. “חייל,” הוא פנה אלי. הרמתי את העיניים. ראיתי שהוא מחזיק בידו האחת אפודה בצבע ירוק, ובצידו השנייה קסדה גדולה עגולה. הוא עזב אותן ונתן להן לרחף על ידו והעביר יד על הראש שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מלטף אותי או בודק אם אני צריך להסתפר. “לא נשאר לנו הרבה זמן,” הוא אמר, “הגיע הזמן שתצא למשימה.”
לבוש בחליפת חלל, ריחפתי אל חדר הלחץ.
סובבתי את המנעולים הגדולים ועברתי את הדלת הכבדה. סגרתי אותה מאחורי וסובבתי את האטמים. הורדתי את הידית שהפעילה משאבות אוויר שרוקנו את החדר. רעש חזק של משאבות מילא את החדר.
“חייל, יעברו בערך שעתיים עד שהלחץ יירד מספיק ותוכל לצאת,” סרן קליגר דיבר אלי דרך מכשיר הקשר שהיה מותקן בקסדה שלי. “אל תפתח את דלת היציאה עד שאתה רואה אור ירוק. עבור.”
“כן, אני זוכר את זה,” אמרתי. “אני לא זוכר את השם שלי. אבל איך ללבוש אפוד חלל ונהלי יציאה קרה אני זוכר. עבור."
“לבצע הליכת חלל אתה זוכר? עבור.” הוא שאל.
“נחכה ונראה. עבור.” אמרתי.
“הייתי רוצה לבצע אותה בעצמי, אבל לפי הפקודות אסור למפקד הספינה לבצע יציאה קרה.” הוא אמר.
“למה? עבור.”
“מסוכן מידי. עבור.”
הסתכלתי על מד הלחץ יורד לאיטו. הוא כבר הגיע לשישים אחוז. ניסיתי להשתמש ביכולת שפיתחתי, לישון בעת ריחוף. לזרז את ההמתנה שהזמן יעבור ואוכל לצאת מהסח"ח ולבצע את המשימה – לאסוף את שני החיילים החסרים ולהשיבם אל הספינה. סרן קליגר איתר אותם כצללים שחורים, מסתירים את הגלקסיות שמאחוריהם, במרחק שנות אור. הוא העריך שהם נמצאים במרחק קבוע של שלוש מאות מטר מן הספינה, מסתובבים סביבה במעגלים, לווינים לכוח הכבידה שלה.
“המפקד,” אמרתי “אני חושב שאני צריך עוד זמן להתאושש ולאגור כוחות לפני שאני יוצא למשימה. עבור.”
“לא אפשרי, חייל. עבור.” הוא אמר.
“התחילה לי סחרחורות. אני מפחד להקיא בתוך החליפה. עבור.” אמרתי בקול רועד.
“תתגבר על זה חייל. הם נתנו את חייהם למולדת. אם לא תאסוף אותם הם לנצח ישארו קפואים בחלל. עבור.” הוא אמר.
“אבל למה אי אפשר לחכות למחר? עבור.” אמרתי.
“אני לא רוצה להכנס לזה עכשיו. עבור.” הוא אמר.
מד הלחץ ירד לעשרים אחוז. רעש המשאבות כבר נעלם לחלוטין, לא כי הן הפסיקו לרוקן את החדר מאוויר, אלא כי לא נותר בחדר מספיק אוויר כדי שיתווך את רעש העבודה שלהן אל האוזנייים שלי.
“אני לא יכול. אני חוזר אחורה. עבור.” אמרתי. אבל לא עשיתי דבר, חכיתי לשמוע מה המפקד יגיד. מכשיר הקשר דמם. לא הייתה לי שום דרך לדעת מה הוא חושב.
שלחתי את היד שלי אל הידית שתהפוך את כיוון עבודתן של המשאבות, אבל אז שמעתי את קולו של סרן קליגר בוקע ממכשיר הקשר “שמונה שעות ועשרים וארבע דקות. עבור.” הוא אמר. “תיקון – עשרים ושלוש דקות. עבור.”
“מה יקרה בעוד שמונה שעות ועשרים ושלוש דקות? עבור. שאלתי.
“ייגמר האוויר לנשימה שעל גבי הסח”ח. עבור.” הוא אמר.
מד הלחץ הציג עשרה אחוזים. קפאתי במקום, הידיעה שיתקה אותי. אם לא אמות ביציאה מהספינה, אני אמות כשאשוב עליה. זמני קצוב."
“הפגיעה של בן החושך כילתה את רוב האוויר שלנו." הוא אמר, "מאז אנחנו פועלים על מאגרי החירום. האוויר שלנו עומד להגמר. עבור.”
“למה אנחנו מבזבזים את הזמן? בוא ניסע הביתה. עבור.”
“הבית במרחק טיסה של חמש שנים. עבור.”
מד הלחץ ירד מתחת לחמש אחוזים. אור ירוק נדלק.
“אני לא יוצא. עוד רגע גם אנחנו נהיה לא יותר מאשר גוויות קפואות שמרחפות לנצח. אין לזה שום משמעות אם אני אביא אותם לפה או לא. עבור.” אמרתי.
“אתה תצא לשם, חייל. זאת פקודה!” אפילו שצעק עלי דרך מכשיר הקשר, יכלתי לחוש את טיפות הרוק של המפקד ניתזות על הפנים השרופות שלי. “אתה תצא לשם ותאסוף אותם. וכשהם יהיו פה אנחנו נעטוף אותם בסדין ונשים אותם בחדר המבצעים, ואתה תישכב יחד איתם ואני אכסה אותך בסדין. ואני אסובב את הספינה ואכוון אותה לכיוון כדור הארץ. אנחנו אולי נמות אבל הספינה שלנו תמשיך בכוח ההתמדה ותגיע אל כדור הארץ. חיל החילוץ יתפוס אותנו. ויוצא אותנו. ויוריד אותנו אל הארץ. והמשפחות שלנו יקברו אותנו באדמה הטובה של ארץ ישראל. ושם נשכב לנו למנוחת עולמים. תחת מצבה צבאית שיחקקו בה את השמות שלנו, ואת הדרגות שלנו, ואת המספרים האישיים שלנו. אם תאסוף את שני הלווינים הם אולי ידעו לזהות גם אותך, ולשייך לך את הדסקית הנכונה, ולקבור אותך עם השם הנכון. עבור.”
פתחתי את הדלת האטומה ויצאתי אל השום דבר הקפוא.
אחזתי במוטות שיצאו לאורך הספינה ושימשו כסולם להליכות חלל. דילגתי בריחוף ארוך ומסוכן מעל האזור בו נפגעה דופן הספינה. ראיתי דרך החור תיקים ובגדים שעוד המשיכו לרחף סביב סביב. חשבתי שהמפקד היה כועס לראות את חוסר הסדר ששורר במגורי החיילים. הגעתי אל הצד השני, ושם תפסתי כבל גרירה שיצא מגלגלת ורתמתי אותו אל ללואה באפודה שלי. דחפתי את עצמי וקפצתי אל הכלום.
לאט לאט התקרבתי אל שתי הצלליות המתות. הארתי עליהן בפנס.
שני גברים צעירים וערומים נגלו מולי. הבעות הפחד קפואות על פניהן. אחד מהם החזיק מגבת בידו, היד שלו התקשתה סביבה.
זיכרון עלה בי. הייתי עם שניהם במקלחת. לכן הורדנו את הדיסקיות מעל הצוואר. כשרעש נורא הרעיד את כל הסח”ח. שלק אותם אל מותם ופצע אותי אנושות.
כשחזרתי, מפקד הספינה חיכה לי מחוץ לחדר הלחץ.
הוא לקח ממני את שני החיילים האחרונים שאיבד בתקיפה וכיסה אותם בסדינים שהכין מראש. הוא הודה לי והוביל אותם לחדר המבצעים. עקבתי אחריו.
“אני זוכר את השמות שלהם, זה שגיא. וזה יאיר.” הצבעתי למפקד והוא השחיל את הראשים שלהם דרך השרשראות של הדסקיות. הוא הגיש לי את האחרונה שנשארה.
לבשתי את הדסקית סביב הצוואר שלי. בין רגע הפכתי לברק בר-שלום. מ.א. 33729107. עדיין לא הצלחתי להזכר אם זה היה שמי בחיי, אבל ידעתי שעם שזה יהיה השם בו אקבר.
