היער
מאת: שלומית לאזנוב
הן נסעו שעות, חזרה הביתה אחרי חופשה במחוזות הצפון. הן נסעו באביב ולמרות קצת אלרגיות של מימי הכל היה מעל ומעבר למה שציפו לו. הפרחים שגידלו בעלי הצימר היו בשיא תפארתם. כלניות, פרגים, ורדים. אפילו פירות שנקטפו ישירות מהגינה המשותפת של הישוב. האוכל היה מוכן בעבודת יד, על טהרת הצומח. גבינות מאגוזים וטופו מעבודת יד ואפילו מאפים העשויים לחלוטין מהצמחייה המקומית של האזור.
אבל הדרך חזרה הייתה מעט מסובכת יותר, למרות שהיו להן מפות ומכשירים סלולרים. הכבישים לא ממש הסתדרו כפי שהיו בדרך אל הצימר. אם בדרך לשם היו צריכות לפנות ימינה, אז בדרך חזרה הפנו אותן לכביש אחר. כביש צדדי שלא נראה על המפה לפני כן. הן בילו את רוב שעות היום בניסיון עיקש למצוא את הדרך חזרה לכביש ממנו הגיעו. עוברות בקפידה על סימני הדרך והשלטים המועטים שהיו צמודים לכביש.
"שוב הסימן של מפולות על הכביש. עכשיו עברנו ליד עשרה כאילו ואפילו לא סלע אחד בדרך. אני חושבת שאת הפנייה הזאת כבר ניסינו, אולי בפנייה הבאה?". אמרה מימי בעודה עוברת שוב על המפה. נאנחת כשהיא מביטה על הסלולרי הכבוי שלה נטען באזור בו בדרך כלל היו כוסות קפה ריקות.
"אני לא מאמינה שהם לא עונים לנו. הם היו כל כך נחמדים כל הסוף שבוע. את חושבת שאולי כדאי לנסות להתקשר למשטרה או שאולי זה הזמן לדבר עם שרה?". שאלה האישה שנהגה. היא נהגה באיטיות שלא יפספסו שום סימן על הדרך, אף שלט. לא היו רכבים על הכביש הזה, לאורך השעות שנסעו לא עברה אפילו מכונית אחת טועה כמוהן.
"אני חושבת שאת צודקת מתוקה שלי, אבל את מבטיחה לי, נכון נועם?", מימי ניסתה להפעיל את המכשיר הסלולרי שלה על ידי לחיצה ארוכה על הכפתור אבל הוא לא נדלק. הוא נח חסר חיים על הפלסטיק, נע מידי פעם כשהגלילים עוברים על הפרעות בדרך.
"ברור שאני מבטיחה לך, כבר דיברנו על זה. אני אוהבת אותך ורק אותך. שום דבר בעולם לא ישנה את זה אבל היא גרה באזור, היא בטוח מכירה את הדרך הזאת", הסבירה נועם.
"לא הטענו את המכשיר לפני שיצאנו? הייתי בטוחה שהמכשיר שלך יחזיק מעמד יותר זמן". שאלה נועם.
"אני גם הייתי בטוחה אבל זה אזור שכוח אל, אז גם קליטה אין כאן. זה בטח גרם לסלולרי לעבוד קשה יותר. בואי נמשיך עוד קצת. חייבים להיות כאן עוד אנשים בדרך. זאת לא מדינה עד כדי כך גדולה".
הן המשיכו את הנסיעה שלהן על הכביש השומם. עמוק יותר אל תוך היער עד שלא היה ניתן לראות אם רק ירדה החשכה או העצים הגבוהים הסתירו את אור השמש מעליהן.
לפתע אור אדום התחיל להבהב על לוח המחוונים, האור הבהב מספר דקות בהן ניסו מימי ונועם להפעיל את המכשיר הסלולרי שוב ללא הצלחה עד שהרכב עצר. ברגע שהמנוע כבה לפתע נשמעו קולות הציפורים מצייצות מהעצים, ורחש רוחות קל של הענפים הנעים לאיתם. אך אף לא נפש חיה בדרך.
"יש לנו עוד דלק מאחור, נכון?", שאלה נועם.
"אני חושבת שכן אבל אנחנו עדיין לא יודעת היכן אנחנו אז אם זה לא יספיק?". מימי שאלה והסתכלה דרך החלון. מחוץ לחלון היה עוד שלט המזהיר מפני הידרדרות אבנים בדרך. היא פתחה את הדלת והתכוונה לצאת אך לפני שהספיקה נועם החזיקה את הזרוע שלה.
"את בטוחה שזה רעיון טוב לצאת לשם?". מימי משכה את נועם אליה ונשקה קלות על שפתיה.
"יש לנו עוד דלק, מישהי צריכה ללכת ולהשתמש בדלק בשביל שנמשיך את הנסיעה. את זוכרת מה קרה בפעם שעברה שאת עשית את זה?". היא צחקה ונישקה אותה שוב לפני שקפצה מהרכב החוצה.
"אני מכינה את גז הפלפל, ואני רואה את הכל". נועם מלמלה לעצמה לפני שהיא נכנעה לפחד שלה ויצאה גם היא. היא התקדמה אל תא המטען שמימי פתחה ובעוד ששתיהן מביטות על תא המטען.
"מתחת למזוודות?", שאלה מימי ונועם מהנהנת בהסכמה. הן משכו החוצה את המזוודות. שם ציפו למצוא את מיכל הדלק המיוחל אך לא היה מיכל כזה. הן פתחו כל פתח והביטו מכל כיוון אך המיכל לא נמצא.
"אין ברירה אהובה, נצטרך ללכת ברגל". אמרה נועם כשהיא סוגרת את תא המטען עם מזוודות בתוכו.
"מה נעשה לגבי הציוד שלנו? נשאיר הכל כאן?".
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב לקחת אותו איתנו, זה יכביד עלינו. בואי נתחיל ללכת עכשיו. אני לא אוהבת את השקט כאן", אמרה נועם. הן נעלו את הרכב ווידאו ששום חלון לא נותר פתוח והתחילו ללכת, מחזיקות ידיים.
"לקחתי את הסלולרי, אולי באורך פלא הוא יטען מהאוויר". אמרה נועם.
"אני עדיין לא מבינה למה יש את השלטים האילו בכל מקום. לא היה כאן הר או צוק או משהו גבוה יותר מהעצים במשך קילומטרים". אמרה מימי.
"את חושבת שאולי פעם היה כאן צוק אבל ההר כולו הדרדר וכיסה את הצוק כולו?", מימי צחקה.
"זה רעיון, את חושבת שאולי זאת הסיבה שאין כאן אף אחד? אולי הם פוחדים שההר יתעורר ויתפס עצים מלמטה?". אמרה מימי כשהיא פונה אל נועם.
"זה הסבר מוזר, אפילו בשביל יום כזה". מימי אמרה כשפתאום נשמע קול נקישות שהתעצמו. חריקות קטנות וחבטה אדירה העירה את היער כולו. נועם הביטה אחורה ורצה כמה צעדים קדימה כדי לראות את העץ שנפל על הרכב שלהן.
"מימי, הרכב". היא זעקה אליה כשמימי רצה אליה. הן עמדו מול הרכב המעוך תחת עץ אורן כבד משקל ולא נראה מלבדן אף יצור חיי. העץ נחת על הגג של הרכב, השמשה התנפצה לרסיסים וגזע העץ התגלגל על הפגוש. הגזע חסם את הכביש כאילו היער בעצמו רצה למנוע מרכבים אחרים להגיע לאזור.
"בואי נלך מכאן, מהר". הן הסכימו והתחילו לרוץ במהירות לאורך הכביש.
"עצים? זה אמור להיות עצים נופלים?". מימי שאלה מתנשפת, נועם בתגובה הנידה את ראשה בחוסר אונים.
מימי החזיקה את המכשיר הסלולרי ולחצה על הכפתור, אור קטן נדלק והמסך האיר. סביבן היה רק מעט אור ירח. "בואי נרוץ קדימה". נועם אמרה למימי ומשכה אותה.
"חכי רגע, את שומעת את זה?", שאלה מימי. צליל מוכר נשמע מתקרב אליהן במהירות. מימי מיד הרגישה רוח מאחוריה והיא דחפה את נועם קדימה בזמן שעץ גבוהה נפל ביניהן. ההדף דחף את מימי והיא נפלה אחורה, נוחתת על ישבנה בכאב. המכשיר הסלולרי עף מידה של נועם על הרצפה וחלק מהמסך התנפץ.
"לא לא לא", מימי צעקה לאוויר.
"מימי" נועם צעקה מעבר לגזע העץ. "את שומעת אותי?". נועם המשיכה לצעוק ובקולה נשמע פחד כפי שמימי מעולם לא שמעה. כשהיא הסתכלה לאחור היא הבינה שהעץ היה משמעותית גדול יותר מאשר היא חשבה. הוא חסם את הדרך קדימה לאורך שהיה בלתי אפשר לראות בעין אנושית. "אני בסדר, את נפצעת? סליחה". אמרה מימי ואז לחשה "סליחה" לעצמה.
"מימי. תמשיכי ללכת. ניפגש בצמרת העץ?". נועם אמרה בקול אל מימי. מימי נאנחה הניחה את ידה על העץ.
"חכי שם, אני אנסה לטפס", קראה מימי.
היא לקחה את המכשיר הסלולרי והכניסה אותו לכיס מכנסייה ואז שמה את ידייה על גזע העץ וניסתה למשוך את הגוף שלה למעלה. אך לא עבר יותר מרגע קצר והיא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה ארצה באנקת כאב.
"מימי. זה לא רעיון טוב, אל תעשי משהו מטופש. בבקשה". מימי שמעה את קולה של נועם מעבר לעץ ואז קמה על רגלייה.
את כמובן צודקת, תמיד צודקת אהובה שלי. חשבה מימי לעצמה, נזכרת בכמות הפעמים בהם נועם הצילה אותה מהרעיונות שלה. מספר הפעמים בהם הפחד שלט בחייה עד שנועם הציג לה את החיים כפי שהם אמורים להיות. שלווה מהולה ברגשות. רגשות כה חזקים שאפילו הצרות הכי גדולות לא יפרידו ביניהן.
"אני אמשיך ללכת לאורך הגזע עד שאוכל למצוא דרך אליך". נועם קראה שוב.
"אני בסדר, אהובתי. אני בדרך אליך". מימי קראה חזרה. מימי קמה מהרצפה והתחילה ללכת, מרגישה כאב כהה מהגב שלה אך בכל צעד שעשתה הוא הפך לחלש יותר.
מי היה יכול לנחש ששלט על מפולת סלעים בדרך בעצם מזהיר מהמפולת של עצמי. מימי חשבה. הולכת לאט את הדרך חזרה אל נועם.
"אם היינו מתקשרות אל שרה, אז אני יודעת שהיה יכול להיות לך קשה אהובתי", מימי אמרה לנועם וזכתה לשתיקה.
"את מכירה אותי מימי, אני לא מסוג הנשים שלא מתכוונות למה שהן אומרות. ברגע שקיבלתי החלטה אז ההחלטה סופית. אנחנו דיברנו על זה בצימר, זוכרת?".
"אני זוכרת. אך ישנם כל כך הרבה קשיים בדרך שאני מתחילה לדאוג. מה יקרה אם תחליטי את ההחלטה הזאת על הקשר שלנו?". מימי עצרה לרגע, מנגבת דמעה קטנה שזלגב על לחייה.
"אני לא יודעת מה יקרה עוד עשרים שנה או אפילו עוד שלוש שעות יקירתי. אבל מה שאני מרגישה עכשיו לא ישתנה לעולם. את מבינה?", שאלה נועם.
אך לפני שמימי הספיקה להגיב היא שמעה קול נקישות מהצד של נועם, גזע עץ נוסף חבט על העץ הגדול לידן. הגזע יצר שקע מרוב מהירות, מתוך הסדקים התעופפו לכיוונה של מימי שברים כואבים. מימי הביטה על זרוע וראתה כמה חתכים קטנים אבל כשהביטה אל יתר גופה ראתה שבב עץ אשר פצע את הירך שלה.
"נועם? ניני?", היא קראה אליה.
"אני בסדר, לא קרה כלום. רצתי קצת קדימה כדי שזה לא יפול עלי. את בסדר?". נועם התנשפה.
"אני חושבת שזה רמז מהעולם שנכנס קצת לכושר".
"את בסדר?". נועם חזרה על השאלה. מימי לא רצתה להבהיל את נועם, במיוחד כשהדרך חזרה אליה הייתה עוד דיי רחוק. אז היא הניחה את היד עם הפצע והמשיכה ללכת לאט יותר.
"קצת פחות בסדר אבל אנחנו חייבות להתקדם. עוד קצת וזהו". מימי ענתה. טיפות של דם זולגות על מכנסייה. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה ללכת.
נועם לא ענתה למשך רגעים ארוכים. עד שמימי שמעה תזוזה מהצד של נועם.
"ניני, את שם?".
"אני מנסה לטפס. אני לא אוהבת שאת שם לבד, מה קרה לך?". הדאגה בקולה של נועם הזכיר למימי את היום עליו היא חשבה לפני שהבלגן החל. את היום בו נועם סיפרה לה על שרה. הן ישבו בצימר על המרפסת. אחרי שנת צהריים מרגיעה. הן שתו את כוס התה החמישית לאותו היום. זה היה רק מתבקש בערבים הקרירים של הצפון.
נועם פתחה את השיחה בשאלה שמימי הייתה רגילה לשמוע, שאלה שהיא הייתה בטוחה שכבר ענתה עליה אך ענתה בשמחה בכל מקרה. "היו לי המון קשרים בעבר, אני תמיד למדתי משהו חדש בכל קשר. ואת?".
נועם היססה כשהיא ענתה. היא לגמה מהתה שלה והביטה ישירות בעיניה של מימי.
"אני הייתי מאורסת בעבר, אבל זה לא הצליח. אומנם אנחנו לא בקשר אבל אני יודעת שאם אי פעם אקלע למצוקה היא תהיה שם עבורי. גם אם זה אומר לעזור לי לעשות את מה שלא הצלחתי איתה". נועם ענתה ומשכה אליה את מימי.
פתאום מימי שמעה נקישות וחריקות אך הן היו רחוקות יותר, היא כמו התרגלה לזהות את הנפילות של העצים, כפי שאפשר לזהות את המרחק בו רעם יהיה על פי הבהירות של הברק. אך נועם מיהרה לקרוא לה ולהזהיר אותה ממה שעלול להתרחש.
"זה רחוק יותר, אני חושבת", קראה חזרה מימי. "את חושבת שאולי יש כאן עוד אנשים שהלכו לאיבוד בדרך?".
"יכול להיות, אני מקווה שלא. לא הייתי רוצה לחשוב שיש סיכויי שלא נצא מכאן מהר". המילים של נועם הרגיעו את מימי מעט. המחשבה שהיא עדיין אופטימית למרות כל הקשיים.
"מה לגבי מה שיקרה כשנחזור הביתה?", מימי שאלה. אם יש עוד קצת דרך לפניה אז היא רוצה להיות בטוחה שזאת הדרך הנכונה. שזאת הדרך בה שתיהן יצעדו, לא משנה כמה מורכבת היא.
"יש עוד קצת דרך אהובה", ענתה נעם. "אני יודעת שקשה לך ללכת אבל אני מבטיחה שאנחנו נהיה בסדר. נדבר על הכל שתהיה כאן לידי".
מימי המשיכה ללכת, שומעת את הצעדים שלה ואת הצעדים של נועם מצידו השני של גזע העץ. העלים על האדמה נהפכו לעבים יותר ככל שהתקדמה ללכת. האדמה הייתה כל כך מלאה בעלים שנדמה היה שנפלו כל העצים ביער יחד. כמו שדה קרב בין העצים. אך זה היה לא אפשרי היא חשבה. היא הניחה את כף ידה על גזע עץ פתאום היא הרגישה פעימה. היא לא הייתה בטוחה אם הפעימה מגיעה מגזע העץ או מעוד גזע עץ שנפל רחוק מהן אך בוודאי הרגישה משהו.
"תניחי את היד על הגזע. את מרגישה משהו?". מימי קראה לנועם.
מימי המשיכה ללכת, ממשיכה לשמוע את צעדיה של נועם כשהיא הפסיקה ללכת לרגע.
"כן, אני מרגישה את זה. אני חושבת שזה מגיע מהגזע עצמו. מה זה אומר לדעתך?". נועם קראה אל מימי.
מימי משכה כתפיים ונאנחה. "אני לא יודעת, אבל משהו מוזר בעצים האילו, הם כמו הופיעו מעצם. אני חושבת שכדאי למהר יותר, משהו מרגישה לי לא טוב בזה". אמרה נועם.
מימי יודעת שנועם היא בדרך כלל יותר מאופקת, יותר שקולה בנוגע למצבים סבוכים. אז לשמוע אותה לחוצה ככל הנראה אומר שבאמת המצב רע.
"למה, יש משהו ניני?". מימי שאלה כשקולה רועד מעט. הפצע על ירך והפחד שחלחלה לאט לאט אל ליבה היו דיי ויותר לגרום אפילו לרצון שלה להישמע רגועה להתמוגג.
"אני לא יודעת אהובתי. אבל לעצים לא צריך להיות משהו פועם בתוכם, מה אם אלו כלל לא עצים? אולי אנחנו אפילו לא במקום בו אנחנו חשבנו שאנחנו סתינו מהדרך למקום אחר לחלוטין. אני לא בטוחה שאנחנו עדיין איפה שחשבנו שאנחנו".
מימי הביטה קדימה ומיקדה את עינייה. היא ניסתה לראות עד מתי הגזע נמשך. אך היה חשוך מידי ואור הירח לא הספיק לראות למרחק כזה. "תחזיקי מעמד, אנחנו כמעט שם", היא קראה אל נעם.
"עוד קילומטר". קול נשמע מבעד לחושך, קול חלש ועייף. מימי הרימה את מבטה והסתובבה על מנת למצוא את הקול. "שמעת את זה?" היא שאלה את נועם בבהלה.
"כן. את רואה מישהי או משהו בסביבה?". שאלה נועם, קולה יותר רגוע. מימי הרימה את מבטה אל מעל לעץ ושם ראתה ערפל בהיר, ערפל שמשקף את אור הירח. "שום דבר, בואי נמשיך ללכת." האור המשיך ללכת איתן, מידי פעם מימי הרימה את מבטה שוב. בודקת אם הוא עדיין שם, כשהיא מתחילה לשם לב שאין שום סיבה שיהיה אור ירח כה עמוק ביער. העצים הגבוהים הסתירו את השמיים כמעט לחלוטין.
"חצי קילומטר". הקול חזר והכריז ושוב פעימה מגזע העץ. פעימה חלשה יותר מהקודמת. כמו לב שמתרחק אם היה יכול להיות דבר כזה. הלב של העץ, אולי לזה התכוונו. מימי חשבה.
"את יודעת שלא הספקתי לספר לך את כל הסיפור", קראה נועם. "אני מתחילה לחשוב שאני יכולה לספר לך, אם את רוצה כמובן".
מימי עצמה את עינייה ואז הביטה לכיוון הערפל שריחף מעליהן. "כמובן שאני רוצה, אני אוהבת אותך. אני רוצה להכיר אותך, את כולך".
"היא הציעה אחרי בערך חצי שנה שהיינו ביחד. היא לא ממש הייתה מוכנה לקבל את ההיסוס שלי ואני יודעת שלהסס זה סימן. אבל אז לא ידעתי. ביקשתי ממנה זמן להכיל את מה שהיא מבקשת. זמן שהיא נתנה והמון ממנו אבל ככל שעבר הזמן התרחקנו".
"אני לא ידעתי שזה מרגיש כך עבורך".
"זה מורכב. כי משהו בתוכי רצה להילחם בשבילה, להראות לה שלמרות הכל אני עדיין אוהבת. אז הסכמתי והסכמתי כשהלב שלי סימן לי בכל סימן אפשרי ללכת. שמשהו לא בסדר".
"את". מימי התחיל לומר אבל לא הספיקה להגיב לפני ראתה שלפני פתאום הופיע קצה ראשה של נועם ולאט לאט נגלתה הצללית שלה מאחורי גזע העץ. היא החלה לרוץ אך הירך כאבה לה מידי אז היא קראה אליה ונועם הסתובבה ומידי רצה אליה. נועם חיבקה את מימי חיבוק חזק.
"רגע, זה כואב", מימי לחשה.
"את פצועה, זה לא טוב". אמרה נועם ומשכה משערה את הסרט האדום וקשרה אותו על הירך של מימי.
"זה לא הכי טוב אבל זה עדיף, אני חושבת. בוא נמשיך ללכת". נועם אמרה ואז השמיים התחילו להתבהר מעט יותר.
"הלכנו כל הלילה אני חושבת".
"אהובתי, את מרגישה בסדר?", עדיין חושך.
"את רואה את הזריחה, לא?". נועם קמה והביטה לאותו כיוון בו מימי הביטה ואז הביטה שוב לכיוונה של מימי.
"אני לא רואה את זה. את מרגישה טוב?".
"את רואה את הערפל הזה?". מימי הצביעה אל גזע העץ אך הערפל התפוגג גם.
"אני רוצה לבדוק את את הנייד שוב, אנחנו חייבות למצוא קליטה". נועם משכה את הנייד מהכיס של מימי והפעילה אותו. המכשיר פעל אך נועם עצרה "אני לא מרגישה ככה איתך אהובתי. איתך אני מרגישה שהלב שלי שלם. למרות כל מה שעברנו היום, את משלימה אותי. לא הייתי יכולה להתמודד עם כל כך הרבה אילו לא היית את, פשוט את. אם היית מסכימה, הייתי נישאת לך כאן ועכשיו".
מימי ראתה פתאום את הערפל חוזר ומתקרב אליה. הקול שלו לחש אליה "היער הזה מתפורר כבר עשרות שנים מימי, בגלל שאף אחד לא הגיע לכאן. אהבתכן עוררה את ליבו של היער". מימי הרגישה דמעות זולגות מעיניה היא הנהנה להסכמה. "כן, כן. תמיד כן" נועם ניגשה ובעדינות נישקה את מימי. מחזיקה אותה קרוב אליה. כשחום גופה מנחם את הכאב שהרגישה מימי.
אחרי כמה רגעים הערפל התפוגג ולפתע פעימות נוספות נשמעו קרובות יותר. מימי הרגישה את הלב שלה פועם יחד עם פעימות היער. היא הרגישה שהיער מקבל אותה אליו כפי שהיא קיבלה לזרועותיה את נועם, וההסכמה הזו הייתה לא פחות משמעותית. היא החלה לראות את הזריחה מבעד לעצים הגבוהים ולהריח את את לחות הבוקר המרעננת. "אני יודעת היכן אנחנו. אך חשוב יותר, אני יודעת כיצד לחזור הביתה".
