נום נום נום

מאת: שחף מרגלית

"דני, אתה בא?"

אלעזר עמד בכניסה, מחזיק את הדלת פתוחה, מחכה לראות אם דני מצטרף. הם סיימו עוד משמרת ארוכה במד"א, וכל חברי הצוות היו בדרך לסנדוויץ' בר במרכז העיר לאכול משהו. העובדה שהשעה הייתה 6 בבוקר לא הטרידה אותם.

"תלכו בלעדי הפעם. זו הייתה משמרת עמוסה, ומחר, בעצם היום, יש לי הרבה דברים לעשות. גם צריך לארגן מחדש את כל הציוד שהשתמשנו בו, ואתה בטח לא רוצה לעשות את זה. במשמרת הבאה, מבטיח, צ'יפס לכולם, עלי. עכשיו תלך, אל תעכב את השאר."

זה הספיק כדי להעלות חיוך על פניו של אלעזר, שמיהר להצטרף לשאר הצוות ולהשאיר את דני מאחור, שמח בפעם המי-יודע-כמה על כך שהוא תמיד מוכן להיות זה שמשליט קצת סדר בבלגן. הקולות שלהם הדהדו במסדרון הצר, הולכים ונחלשים, עד שנעלמו לגמרי ודני נשאר לבדו.

הוא נאנח והתמתח מול המראה בפינת החדר, מרוצה מהשקט היחסי שהופר רק מהמכוניות שעוברות בכביש הסמוך, או יבבת אמבולנס מדי פעם. זה לא שהוא לא חיבב את אלעזר, או את שאר חברי הצוות, אבל יש דברים שעדיף לעשות בלי בני אדם שצופים, זה יכול לעורר יותר מדי שאלות.

דני ניגש למקרר שניצב בפינת החדר ופתח אותו, מרוצה ממה שמצא. כמות מנות הדם שהייתה שם לא הייתה קבועה אלא השתנתה בהתאם למספר האנשים שתרמו לאחרונה, וכנראה שהשבוע רמת ההיענות הייתה גבוהה מהרגיל. לא היו לו ייסורי מצפון על כך שהוא משתמש במנות דם עבור עצמו, במקום להעביר אותן לבית חולים. אחרי הכל, הן נועדו כדי לעזור לאחרים, וגם אם הצורך שלו לא היה שגרתי, השיטה הזו ללא ספק הצילה חיים. של אחרים. 

השנים הראשונות אחרי ההמרה היו קשות עבור דני, או בשמו הקודם, דמיאן. הניסיון להילחם בתשוקה לדם אנושי, ולהסתפק בבעלי חיים במקום זה, לא ממש הצליח. הוא נזכר בבושה בפעם שניסה להתגנב לכלוב של הסוסים, מתוך מחשבה מוטעית שהם לא יתנגדו. לקח לסימני הנשיכות כמעט שבועיים להיעלם לגמרי. זה אפילו לא היה שווה את המאמץ, חשב בתסכול. כמעט כמו גבינה דלת שומן – טעים, אין ספק, אבל לא הדבר האמיתי.

הצעד הבא היה להשלים עם מצבו, ולחפש דם של בני אדם. לפנות לזרים ברחוב בבקשה כזו לא הייתה ממש אופציה, וגם לא לבקש מאנשים שהוא הכיר, אם כי מסיבות אחרות. הוא ניסה להציע תשלום, מתוך הנחה שאנשים עושים דברים מוזרים לא פחות עבור תמורה כספית, אבל להפתעתו לא הצליח למצוא אנשים שיציעו את השירות המבוקש. 

למרות ההבטחות שלו שלא יקרה להם שום דבר, והם לא יהפכו לערפדים, ושבעצם לתרום דם מדי פעם זה דווקא בריא, כולם סירבו. חלק בנימוס, חלק בתוקפנות, ואחרי הפעם שמישהו איים לדווח עליו לשלטונות (והסכים שלא לעשות זאת רק בתמורה להרבה מאוד כסף) דמיאן נאלץ לחשוב על דרכים אחרות להשיג את מבוקשו. 

עכשיו, בעודו ניצב מול מקרר מלא בכל טוב, הוא נזכר כמעט בנוסטלגיה בעבר, שמח לראות שההימור שלו הצליח. זמנים נואשים מצריכים צעדים נואשים, והתכנית שלו לקידום מדע הרפואה ללא ספק נכללה בקטגוריה הזו. 

במקביל לניסיונות שלו למצוא תורמים, הרפואה החלה להתקדם בצעדי ענק. חלק מאותם צעדים הודות למכתבים אנונימיים שנשלחו לאנשים הנכונים, שכללו שרטוטים מאוד מפורטים מבחינה אנטומית של הלב. כמה גבות הורמו, אבל כולן חזרו למקומן לאחר שהתברר שהם מדויקים ויכולים לשפר את סיכויי ההצלחה של הניתוחים. מכתב אחד כלל גם הצעה, חדשנית לתקופתה, של תרומות דם. הרעיון נראה מגוחך – להעביר את נוזל החיים מאדם אחד לשני? המומחים היו ספקניים, שלא לומר זלזלו, אבל למדו להעריך את המחבר האנונימי של המכתבים, וניסו את השיטה החדשה.

זה אמנם לקח כמה (עשרות) שנים, וכמה תרומות כספיות שהגיעו מאותו מקור עלום שם, אבל לבסוף בכל מוסד רפואי שכיבד את עצמו הייתה מחלקה של בנק דם. זה פתר לו בעיה אחת, אבל יצר בעיה אחרת – איך להגיע לשם. הוא ניסה להתחזות לרופא, תוך שימוש בידע אנטומי שנצבר לאחר היכרות של מאות שנים עם בני אדם. הוא אמנם הצליח לעבוד בכמה בתי חולים, אבל עם התקדמות הטכנולוגיה ואמצעי הזיהוי, ההתחזות הפכה ליותר ויותר מסובכת. בכל מקום דרשו לראות מסמכים נאמנים למקור ותעודות בתרגום נוטריון וזה פשוט היה יותר מדי מאמץ.

השלב הבא היה סיוע להקמה של מוסד חדש – ארגון של עזרה רפואית, המבוסס על מתנדבים. זה לקח עוד כמה (עשרות) שנים, ועוד כמה תרומות נדיבות, אבל לבסוף הרעיון קרם עור וגידים. גם שם היה צריך להציג מסמכים ולעבור מבחנים, אבל באופן מפתיע היה יותר קל לזייף תעודת זהות עם שנה שנראית סבירה (תעודת הלידה המקורית שלו הייתה מהמילניום הקודם, אי שם באמצע שלו, לא משהו שאפשר להציג בראיון עבודה שגרתי) מאשר אישור סיום לימודים באוניברסיטה יוקרתית.

הארגון החדש קיבל מתנדבים בברכה, ודני, השם המודרני שאימץ לעצמו, ניצל את ההזדמנות. באופן טבעי הוא העדיף משמרות לילה, ולא רק מהסיבה הברורה מאליה. אלו היו השעות שבהן בני אנוש פחות רצו לעבוד, וכולם העריכו את הנכונות שלו להתנדב למשמרות הקשות. למי ששאל, הוא הסביר שיש לו שעון שינה ביולוגי הפוך מזה של רוב האנשים, ולמעשה הוא מתפקד הרבה יותר בלילה. זה סיפק את הסקרנות של אלה שהתעניינו, והוסיף לו נופך של מסתורין. חוץ מזה, לאורך השנים הוא פיתח עמידות מסוימת כלפי קרני השמש, במינונים נמוכים, אבל זה הבהיר לו את השיער והוא אהב את הצבע השחור שלו. 

הצוות שהתנדב אתו היה פחות או יותר קבוע, והם למדו להכיר ולסמוך אחד על השני. בפעם הראשונה שדני הציע להישאר ולהשלים את חוסרי הציוד לבד הם סירבו, לא רוצים להשאיר אותו לבד עם העבודה המשעממת, אבל בהדרגה התרגלו לכך שמדי פעם הוא לא מצטרף אליהם לסנדוויץ' המסורתי של אחרי משמרת, אלא משחרר את כולם מוקדם ומסדר בעצמו, כמו במקרה הזה.

הוא עבר על המדפים, מתענג על הריח של כל אחד מהם. חלק מההנאה היה לא רק הידיעה שיש לו אספקה מובטחת לזמן הקרוב, אלא גם מעצם היכולת שלו לשלוט בעצמו. אחרי מאות שנים בתור ערפד הוא למד איך לשלוט בדחפים שלו, וחשב בבושה על תחילת דרכו, ובפעמים שבהן לא הצליח להתאפק. הזיכרונות שלו מאותה תקופה היו מעורפלים, וטוב שכך. 

המדף העליון נראה מבטיח במיוחד, והוא הוציא משם כמה שקיות, מתעלם מהתגיות שהודבקו עליהן. ממילא, הקריטריונים לפיהם הוא בחר את הארוחה הבאה שלו לא נכללו בשאלות של בשאלון סטנדרטי של תרומת דם. ערפדים ניחנו פחות או יותר בכל החושים של בני האדם, אבל לדני היה יתרון חשוב מאוד – חוש ריח מפותח במיוחד. אפילו דרך השקית, הוא היה יכול לשפוט את איכות הדם ולהעריך האם הוא יהיה טעים או לא.

הפרמטר הראשון היה, כמובן, ריח של שום. איכשהו, גם אחרי כל השנים, לזה הוא לא הצליח להתרגל. זו הייתה עוד סיבה להימנע מארוחות משותפות עם הצוות – כולם מאוד אהבו לחם שום, וכל ארוחה, לא משנה באיזה שעה של היום, כללה לפחות מנה אחת שלו. דני אמר שהוא אלרגי לשום, מה שסיפק תירוץ טוב למה לא לאכול את מנת הדגל של הצוות, אבל זה לא היה תירוץ סביר למה גם בלי לטעום מתחילה לו פריחה בפנים.

הוא שוב קילל את הגנטיקה שלו, שמונעת ממנו לגדל זקן ולהסתיר לפחות חלק מהפנים. השפם שלו דווקא היה מפואר, אבל לצערו, זה לא היה באופנה בעשורים האחרונים, והוא לא רצה להתבלט יותר מדי. גם ככה העור החיוור שלו היווה מושא לבדיחות והקנטות. לפחות הייתה לו גישה לקרמים מרגיעים שהקלו על הפריחה, אחד היתרונות הבלתי צפויים של התנדבות במד"א.

קריטריון נוסף היה האם התורם גידל בעל חיים. משום מה, אלו שגידלו חתולים פיתחו נוגדנים שגרמו לדם שלהם להיות טעים במיוחד, ואילו לבעלי שרקנים היה טעם לוואי מוזר, בטח מהנסורת. מדי פעם הגיעו אליהם אנשים שגידלו חיות אחרות, והוא זכר בחיבה את התורמת שסיפרה על הצב שלה. הדם שלה היה מתוק יותר מהרגיל. אולי היא חלקה את החסה עם חיית המחמד שלה?

גיל היה סימן מנבא חשוב במיוחד מבחינתו, והוא פיתח העדפה ברורה לדם של אנשים מבוגרים. או, לפחות, מבוגרים יחסית לבני אדם. היה משהו בבשלות שלהם, ידע שנצבר לאורך שנים, הסבלנות… כמעט כמו יין שמשתבח עם הזמן, הוא חשב, והוסיף לרשימה המנטלית שלו לקנות יין אדום. המלאי שלו הלך ונגמר, והארוחה החודשית של הצוות אמורה להיות אצלו בפעם הבאה.

הרשימה צומצמה לכמה פייבוריטים, והוא התלבט בין האפשרויות כמה דקות. אחת השקיות הדיפה ריח מעורפל של סוסים, והוא החזיר אותה למקרר. עברה תקופה ארוכה מאז אותו מפגש בלתי נעים, אבל עם כזה מבחר, אין סיבה להסתפק בפחות מהטוב ביותר. מבט חטוף בשעון גילה לו שהשעה מאוחרת מכפי שחשב, ושהגיע הזמן לקבל החלטות. הוא גם היה צריך לסדר את הציוד לקראת המשמרת הבאה, כדי להצדיק את סיפור הכיסוי שלו.

לאחר מחשבה נוספת הוא בחר את השקיות הטובות ביותר, הכניס אותן לתיק שתמיד נשא עמו, והחל לסדר את הציוד. הצוות של המשמרת הבאה כבר התחיל להגיע לבניין, והוא שמע מחוץ לחדר את הקולות שלהם מתקרבים. מבט חטוף נוסף על החדר אישר שהכול מאורגן, והוא מיהר לצאת מהחדר, מברך לשלום את הצוות הנוסף אך לא נשאר לשיחה ארוכה. זה לא היה סוד שהוא נשאר הרבה פעמים לבדו בחדר, אבל עדיין, עדיף לשמור על פרופיל נמוך.

התנדבות במד"א הייתה דרך להשיג את הנחוץ לו לצורך קיום פיזי, אבל לא סיפקה הסבר מספק לרמת החיים הגבוהה שלו. כדי להסתוות בהצלחה בין בני האדם, הוא היה צריך גם עבודה. לאורך השנים הוא עבד בשלל מלאכות, חלקן כבר נכחדו מהעולם. נפחות הייתה אחת העבודות האהובות עליו, בין השאר בגלל העבודה עם אש שחיממה אותו גם בימים הקרים ביותר. עוד מקצוע שהוא הצטער שנעלם היה כריכה ושיפוץ של ספרים. זה עדיין נעשה היום, במקומות בודדים, אבל בדרך כלל על ידי אנשים מבוגרים, שלא לומר זקנים. החזות הצעירה שלו הייתה מעוררת חשדות, ובכל מקרה נפח העבודה לא היה גבוה בשביל להצדיק את הדירה הנוחה שהוא גר בה בעשור האחרון.

העידן המודרני בלבל אותו, עם אפשרויות העבודה החדשות בתחומים חדשניים. עיצוב אתרי אינטרנט, לדוגמא, היה נושא שהוא פשוט לא הצליח להבין. אלעזר, חברו לצוות, עבד תקופה ארוכה בחברת הייטק שעשתה אקזיט ועכשיו היה יכול להרשות לעצמו לפרוש מוקדם. מדי פעם הוא ניסה להסביר לדני את החידושים האחרונים, שהבין את היסודות, פחות או יותר. זה היה דומה ללוח המודעות בכיכר העיר, יש דברים שלא משתנים, בין אם זה נייר תלוי על קיר הכנסיה, ובין אם פוסט שפורסם בפייסבוק. הדברים הסתבכו כשההסברים גלשו לתחומים כמו שפות תכנות, מודעות פרסום קופצות, תשלום בקריפטו… יש דברים שהוא כבר היה מבוגר מדי מכדי ללמוד, כנראה.

אחרי התלבטויות רבות, דני בחר, לפחות לשנים הקרובות, במקצוע שתמיד יהיה לו ביקוש – ראיית חשבון. זה לא היה מקצוע זוהר, נכון, אבל איפשר לו להישאר במשרד ולא להסתובב במהלך היום. היו באמתחתו שנים רבות של ניסיון בתחום, למרות שכמובן הוא סיפק תעודות רק לחלק קטן מאוד מהן, והאמצעים הטכנולוגיים שהתפתחו בשנים האחרונות הקלו מאוד על העבודה.

מדהים, הוא חשב לעצמו בפעם המי יודע כמה. בני אדם מסוגלים לדברים מופלאים, כשהם לא עסוקים בדברים לא מועילים כמו צילומי סלפי עם פילטרים בסנפצ'אט. הוא לא היה בטוח מה המשמעות של כל מילה במשפט, למרות שאלעזר ניסה להסביר לו כמה פעמים את ההבדל בין סנפצ'ט לטוויטר, אבל הרושם הכללי לא היה חיובי, וזה הספיק לו.

דני יצא מהבניין לכיוון החניה, מברך בפעם המי יודע כמה על התקדמות הטקסטיל ופיתוח כובעים עם שוליים רחבים במיוחד. היה לו מבחר של כובעים, שהתאימו לכל עונות השנה וגם לבגדים שהוא לבש. היום הכובע היה בצבע אפור עדין, מתאים למעיל השחור, וכמו תמיד, עטלף רקום בצדו הפנימי. התופרת הייתה מופתעת מהבקשה, לרקום עטלף על עשרים כובעים שונים, במיקום שאחרים לא יוכלו לראות, אבל תמורת מספיק כסף נענתה ללא היסוס.

בעודו פותח את דלת המכונית, אלעזר צץ לפתע מאחוריו. למען האמת, הריח שלו הסגיר אותו כבר כמה שניות לפני כן, אבל דני העמיד פני מופתע. הוא גילה מזמן שאין טעם לחשוף בפני בני אדם את העובדה שלא ניתן להתגנב מאחוריו, זה רק גורם להם להמשיך ולנסות, ובכנות, אחרי כמה פעמים זה סתם מתיש. עדיף לתת להם להאמין במה שהם רוצים, פחות חיכוכים בדרך הזו.

"אלעזר, הפתעת אותי" אמר בקול מופתע, משתמש בטכניקות משחק שלמד בתיאטרון הגלוב, אי אז ששייקספיר היה רק אמן מתחיל. "חשבתי שאתה אוכל עם כולם."

חיוך התפשט על פניו של אלעזר, שנראה מרוצה מעצמו יותר מתמיד. "הלכתי אליהם, אבל החלטתי לחזור. ידעתי שיקח לך זמן להתארגן, ורציתי לראות אותך שוב."

דני קפא על מקומו, לא בטוח איך להגיב. זה לא היה לגמרי מדויק, הוא דווקא ידע. הגיע הזמן לחתוך ולהמשיך הלאה. אותו דבר קרה בכל פעם שהוא התקרב יותר מדי לאנשים אחרים. אשמתו שכולם מתאהבים בו? חבל, עד שמצא אנשי שיחה מעניינים, שלא לדבר על הגישה לדם…

"אלעזר, אני הייתי לא הוגן כלפיך, ויש משהו שאני צריך להגיד לך. אבל זה לא משהו שאפשר לדבר עליו בחניה. בוא אלי לארוחה היום בערב, נדבר על זה שם".

אלעזר היסס, אבל לאחר כמה שניות הסכים. הם נפגשו כבר פעמים רבות לארוחת ערב אצל דני, והעבירו שעות רבות בשיחות פילוסופיות יותר ופחות, רובצים ביחד על הספה מול הטלוויזיה. לא הייתה לו סיבה לחשוב שהלילה הזה יהיה שונה. "בטח, אין בעיה. אני אביא את החציל בטחינה שאתה כל כך אוהב, בלי שום כמובן" חייך, ונופף לשלום בידו.

דני צפה בחברו מתרחק, נאבק לשלוט בהבעת פניו בעודו נכנס למכונית. ברגע שאלעזר יגלה את האמת עליו, זה לא ייגמר בטוב. מניסיון עבר, בני אדם לא נטו לשמור דברים כאלה בסוד, אלא מיהרו לפנות לשלטונות. כלומר, אלה שלא ניסו לטפל בעניינים בעצמם. זכרונות של כמה ניסיונות כאלה עלו במוחו, והוא הצטמרר. 

אפשרות נוספת, שקרתה פחות אבל עדיין מספיק פעמים, הייתה של בני אדם שרצו להפוך לערפדים בעצמם. באותם מקרים היה עליו להסביר בנימוס אך בתקיפות שזה בלתי אפשרי כי  המרה דורשת צירוף מסוים של מיקום הכוכבים, שימוש בעשבים שניתן להשיג רק בחלק מעונות השנה, וכמובן חתול שחור שמוכן לשתף פעולה. מאחר וחתולים נוטים שלא לשתף פעולה עם שום דבר, הדבר הפך את עניין ההמרה למורכב במיוחד.

המכונית הניעה, והוא התנחם בקול הגרגור המפנק שלה. מתעלם מתחושת הפאניקה שאיימה להטביע אותו, הוא המשיך לעבודתו במשרד, מחכה בקוצר רוח לפגישה הגורלית. 

 

***

 

ההמתנה לערב נראתה ארוכה מתמיד, והוא ניסה להעביר את הזמן בהכנת האוכל לארוחה. אין סיבה להיות גס רוח כלפי האורח שלו, גם אם, קרוב לוודאי, זו תהיה הפעם האחרונה שהם יפגשו. חוץ מזה, היה לו מתכון מעולה לפשטידת בטטה, וחבל לבזבז הזדמנות לאכול את זה. הוא לא באמת היה בסכנה כלשהי, בתור ערפד הוא היה מסוגל בהחלט להגן על עצמו. הבעיה הייתה שהוא התרגל לחיים האלה, ולא רצה לעזוב אותם כדי להתחיל מחדש במקום אחר, בפעם המי יודע כמה.

הוא נזכר בפעם האחרונה שנאלץ לנהל שיחה כזו, לאחר קונצרט מלהיב במיוחד בברלין. אלה היו זמנים אחרים, שבהם הגברים לבשו פראק והנשים שמלות מפוארות, לא כמו בני האדם בלבנט שחושבים שכפכפים שקופים זה שיא האופנה.לבסוף הגיעה השעה, והדפיקה המיוחלת בדלת קטעה את מחשבותיו העגמומיות. 

למשמע הדפיקה בדלת הוא מיהר לפתוח אותה, וראה את אלעזר, מחזיק בקבוק יין משובח ביד אחת, וביד השנייה קופסה שבה הסתתר, ללא ספק, חציל בטחינה. "קניתי את הייןלא מזמן, נראה לי שהוא ילך טוב עם האורז" הסביר, והלך אל המטבח בלי לחכות להזמנה, יודע בדיוק איפה הפותחן נמצא. 

הבקבוק נפתח בתנועה מיומנת, משחרר ארומה משכרת לחלל האוויר. זה היה בציר משובח, ללא ספק, לא משהו שמתאים לארוחה שגרתית. אולי גם לאלעזר היה משהו להגיד, כזה שיהיה יותר קל לשתף לאחר כמה כוסות של יין?

הם התיישבו ליד השולחן, שכבר היה ערוך, והחלו לאכול בשתיקה. המנות היו טעימות, כמו תמיד, ודני התענג במיוחד על כל ביס של החציל בטחינה. כל כך קשה לעשות אותה בלי שום, אבל איכשהו אלעזר הצליח לפתח את המתכון המושלם.

השיחה לא ממש קלחה, להבדיל מכל ערב אחר, ולבסוף הסתיימה הארוחה והם, כהרגלם, עברו לספה בסלון. לאחר עוד כמה דקות מביכות, דני לא היה יכול לשאת זאת יותר. "אלעזר, יש משהו שאני חייב להגיד לך. זה מעיק עלי כבר הרבה זמן, ומגיע לך לדעת את האמת. אתה לא חייב לענות, ואם תרצה ללכת ולא לדבר איתי יותר אני אקבל את זה, ומבטיח לא להעלות שוב את הנושא."

אלעזר נראה מופתע. "אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי על הכל, אני מבטיח לא לשפוט אותך. מה קרה? הסתבכת עם השוק האפור? אתה צריך הלוואה?" 

דני לגם מהכוס שבידו, מנסה לאגור אומץ באמצעות תכולתה. 

"לא, זה לא משהו כזה…"

אלעזר הביט בו, ופירש את המבוכה בצורה מאוד לא נכונה. "אני רוצה שתדע שהחברות בינינו מאוד חשובה לי, ואני מאוד מעריך אותך. זה מחמיא לי, אבל אני לא בקטע של גברים."

זה גרם לדני להזדקף בכסאו בחדות. "אתה חושב שאני מנסה להתחיל איתך? מצטער לאכזב, אבל אתה לא בדיוק הטיפוס שלי."

אלעזר לא היה בטוח אם לשמוח או להיעלב, והחליט להתעלם מהנקודה הזו בינתיים. חבר שלו היה במצוקה, גם אם הוא לא היה בטוח מה גרם לה. "אז מה? דבר כבר!"

"אני ערפד, בסדר?! חשבתי שהגיע הזמן שאגיד לך את זה." למראה הפנים ההמומות של בן שיחו, דני התחיל להתנצל. "סליחה שהפחדתי אותך, בדרך כלל אני אומר את זה בצורה יותר עדינה…"

דבריו נקטעו בפתאומיות על ידי בן שיחו: "זה מה שרציתי לספר לך בבוקר, גם אני ערפד!"

עכשיו היה תורו של דני להיות מופתע. "אתה? ערפד? אבל אלעזר זה לא שם טיפוסי…"

"אני לא יכול להסתובב בעולם עם שם כמו לזרוס, נכון? ואם כבר מדברים על זה, גם דני זה לא שם מקובל."

דני הסמיק. "זה קיצור לדמיאן. אבל… למה חשדת שאני ערפד?"

"אה, זה מאוד פשוט. חשבת שאתה היחידי שמתנדב במד"א כדי לקבל גישה לאספקה של דם טרי? חוץ מזה, הפריחה שיש לך כל פעם שאתה ליד שום? סימן מסגיר טיפוסי לערפדים."

"רגע", מחה דני. "איך אתה מצליח לאכול שום בלי להיפגע?"

"כדורים מיוחדים שעוזרים לעיכול, בערך כמו אינסולין לחולי סוכרת. מחר אביא לך כמה לנסות, נראה אם זה ישפיע עליך." 

"רשמתי לעצמי, תודה. ועכשיו כשהאמת יצאה לאור… מה דעתך על מרתון של 'דמדומים'? שמעתי שהשחקן הראשי עכשיו מככב בסרט על באטמן. מישהו צריך להגיד לו שערפדים הם לא באמת עטלפים."

הם פתחו בקבוק יין נוסף, אף על פי שעמוק בלבם, הם ידעו שאפילו זה לא יעזור להפוך את הסרטים לראויים לצפייה.