סיבה להיות כאן

מאת: נעמה כהן

מרגע שטקס המופתים נגמר, כולם התחילו להסתכל עליו אחרת. ולא במובן החיובי.

אמנם בני גילו תמיד ראו בו מוזר, האחד שיושב בשקט בצד ונמנע ככל אפשר מתקשורת אנושית, אבל עכשיו הייתה להם סיבה טובה.

"הייתי צריך לחזות זאת," לחש לעצמו.

הוא הביט בגב כף ידו השמאלית, היכן שסמל המוות הוטבע שבוע קודם לכן. עורב מצווח שכנפיו פרושות בתעופה, מוקף בעיגול שחור.

השמועות התפשטו בעיירה הקטנה הזו, גארין, כמו מגפה: מכל הצעירים שחגגו השנה את בגרותם במלאת עשרים שנה לחייהם וקיבלו את המופת שלהם, ריי קיבל את המופת המתועב מכולם. 

כנראה שאי אפשר להימלט מהעבר אחרי הכול.

השעה עוד הייתה מוקדמת והשמש זרחה בנקודה נמוכה באופק, אבל לא מעט אנשים כבר יצאו מבתיהם לקראת תחילתו של יום עבודה חדש. גברים ונשים הסתובבו בשבילים בין הבתים הקטנים, נושאים סלים כבדים, מפזרים זרעים לתרנגולות או צועדים עם מכושים, מעדרים וכלים נוספים בדרכם אל השדה הסמוך. 

"זו אולי עיירה קטנה, אבל יש בה את כל מה שאנחנו צריכים." זיכרון הקול האבהי, החם והמוכר, הדהד בראשו. 

מה לא היה נותן כדי לשמוע אותו שוב.

הוא נעצר באמצע השביל והרים את ראשו כדי להביט במבנה הגבוה והצר שהיתמר מעליו. מגדל הנשמות שבמרכז העיירה היה עשוי לבנים חומות עתיקות, ובראשו תחת הצריח העליון נתלה פעמון גדול. על פי המנהג, ראש העיירה, שלרוב היה גם האשף המקומי, היה מצלצל בפעמון כדי לציין אירועים חשובים. חתונות, ימים חגיגיים, פסטיבלים מקומיים, וגם לוויות. 

בפעם האחרונה ששמע את צליל הפעמון הזה, ריי ייחל שלא ישמע אותו שוב לעולם. עבורו, זה היה הסימן לכך שאיבד את האדם האחרון שאהב אי פעם. סימן לכך שלא נותר לו דבר.

צינה עברה בגופו, והוא הידק סביבו את המעיל הישן, שהדיף ניחוח מרוחק של בית. 

"ריי."

אישה חמורת סבר, עטופה בגלימה ירוקה כהה, צעדה לעברו בעודה נשענת על מקל ההליכה שלה. אלדיאה, האשפית של גארין.

ריי קד לעברה קלות בנימוס. "גבירתי."

"מה מעשייך בשעה זו של הבוקר?" שאלה אלדיאה, סוקרת אותו מלמעלה למטה בארשת פנים חתומה. "מדוע אינך ישן, כמו שאר בני גילך, לקראת יום האימונים הראשון שלך?"

פיו של ריי יבש. הדבר האחרון שרצה היה שיעור בו יבחנו את כוחותיו האפלים.

"חשבתי לצאת להליכה קצרה," הוא ניסה לשוות לטון דיבורו אווירה של קלילות. "להתרענן קצת לפני השיעור."

אלדיאה נעצה בו מבט ארוך, בוחן. "ריי. אני יודעת איך אתה מרגיש."

ריי השתתק, מבטו נעוץ בנחישות בקיר המבנה מאחוריי האשפית. "באמת?" שאל באדישות מעושה, כאילו לא ידע על מה היא מדברת.

"סמל המופת תופס את האנשים בבגרותם, בין אם הם מוכנים לכך או לא," אמרה אלדיאה. "איבדת את אביך לפני זמן קצר כל כך, ואני יודעת שהיו לך קשיים להשתלב מאז שעברת לכאן. אל לך להאשים את עצמך על שסמל המוות בחר בך."

ריי עדיין סירב להביט בה. למרות ניסיונה לנחם אותו, האשפית לא באמת ידעה הכול. 

הוא אילץ את עצמו לחייך ואמר, "אלו שסמל המוות בוחר בהם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים. הגורל שיחק לרעתם. אפילו המלאך השומר על הממלכה נטש אותם. הם טובעים בבאר אינסופית של ייאוש."

אלדיאה מצמצה לשמע דבריו.

"קראתי את הספר שלך על מופתים וקסמי-עד, גבירתי," הסביר ריי, עדיין מחייך. "נשמע לך מוכר?"

"ריי," אמרה אלדיאה, "לא משנה איזה סמל בחר בך, אתה לא חייב לחיות לפיו."

"לחיות לפיו, או לחיות בכלל?" שאל ברוך, קולו מנוגד באופן מצמרר למה שהרגיש. "שמעתי מה אנשים כמוני בחרו לעשות."

"אלדיאה, גבירתי!" קריאה קטעה את שיחתם לפני שהספיקה לענות. אלבין, בחור צעיר שבגדיו התלכלכו בקביעות מעבודת השדה, רץ לעברם כשהוא מלווה בשניים מחבריו. הוא נעצר מולם, מתנשף. "אנחנו זקוקים לעזרתך!" אמר בזמן שהסיר את הבנדנה הקשורה לראשו וניגב בה את מצחו המיוזע.

"מה קרה?" שאלה אלדיאה מיד.

"היבול," השיב מיד. "בדיוק כמו שאמרנו לך, נראה שהוא לא יספיק לצמוח עד ראשון הבא. רוזה ניסתה לזרז אותו בעזרת המופת שלה, אבל שום דבר לא קרה."

רוזה, שעמדה מאחוריו, הנהנה בדאגה. "זה כאילו כוח אפל חוסם את המופתים שלנו בימים האחרונים, ואף אחד מאיתנו לא הצליח לעקוף אותו. בקצב הזה, לא נוכל לשלם לחיילי ממלכת קרוקה את המס החודשי."

פניה של אלדיאה קדרו. "כבר הגיע הזמן?"

"מהר משציפינו," אמר בדכדוך החקלאי השלישי, ביל. "מאז שהשתלטו על ממלכתנו אנחנו בקושי עומדים בקצב, והמיסים הארורים רק הולכים ועולים. אם זה יימשך, אנחנו עלולים לגמור כמו השכנים שלנו."

העיירות והכפרים שלא הצליחו לעמוד בקצב המיסים של הממלכה הכובשת, קרוקה, אולצו לשלם בדרך כלשהי את חובתן. גיוס אנשים לצבא קרוקה בכפייה ומכירת ילדים כעבדים ושפחות היו רק דוגמאות לשיטות בהן השתמשו חיילי קרוקה כדי לגבות את החובות. 

גארין התברכה ביבול שופע יחסית, אבל היה ברור לכולם שכל עוד קצב עליית המיסים הנוכחי יימשך, אפילו הם לא יוכלו לחמוק לנצח מגורל דומה.

"אסור לנו לתת לזה לקרות," אמרה אלדיאה בחומרה. "אני אגיע מיד. ריי-"

היא פנתה אל האיש הצעיר, אבל הוא כבר לא היה שם. היא הבחינה בגבו המתרחק לעבר מגדל הנשמות. 

"אם מישהו יכול להתגבר על החסימה, זו את, גבירתי," אמרה רוזה בתקווה.

"זה בוודאי מעשה ידיו של שד," מלמל אלבין. "אולי מוטב לתלות את תקוותינו במלאך השומר על ממלכתנו."

ביל ירק על האדמה. "אם אכן היה אחד כזה, המלאך של ממלכת קרוקה השמיד אותו מזמן."

אנחה נפלטה מפיה של אלדיאה. היא פנתה והתחילה לצעוד בעקבות שלושת החקלאים לעבר השדות.

 

מבלי להקדיש לכך מחשבה, הוא מצא את עצמו צועד לעבר מגדל הנשמות. כל שרצה היה להתרחק מאלדיאה, שהעמידה פנים שהיא דואגת לו, כשלמעשה הייתה סקרנית לגבי כוחותיו; ומהחקלאים, שאפילו לא ידעו שהוא זה שאשם בבעיות שלהם. 

הוא עבר בדלת וטיפס במעלה מדרגות האבן הלולייניות של המגדל. נרות שהונחו על כנים מקובעים בקירות האירו את דרכו. הוא לא עצר עד שהגיע לדלת פתוחה ויצא דרכה אל הרחבה העליונה של המגדל. 

הרחבה השקיפה כמו מרפסת פתוחה על העיירה תחתיה. ראש הצריח של המגדל היתמר לא רחוק מעליו, והפעמון הגדול עמד יציב למרות הרוח הקלילה. ריי נשען על חומת הלבנים הנמוכה שתחמה את הרחבה והשקיף מטה אל הנוף הפרוש למרגלות מגדל הנשמות. מהגובה הזה, הבתים נראו כמו אוסף של צעצועים זעירים וצבעוניים. הוא עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה.

"יש לך את הזכות להיות מאושר, ריי." הוא כמעט יכול היה להרגיש את היד החמה, המנחמת, על כתפו.

"בבקשה…" לחש. "תן לי סימן. סימן שעוד יש לי סיבה להיות כאן."

הוא פקח את עיניו והביט לכיוון השדות, שלרוב נראו בבירור ממקומו על הרחבה הגבוהה. אבל כל שראה כעת היה רק ערפל מטושטש, שהלך והתעבה ככל שהביט רחוק יותר אל האופק.

נכון, חשב ריי. העתיד שלי לוטה בערפל. שום דבר לא ממתין לי, מלבד הריק.

עיניו נעצמו שוב והוא נשען קדימה, מרגיש את הרוח הקלה מלטפת את פניו ופורעת את שיערו השחור. הוא יכול לשים לזה סוף, כאן ועכשיו. אנשי העיירה יבינו מדוע עשה זאת. אף אחד לא היה רוצה לשאת לנצח את המופת הנתעב מכולם.

"אם אתה רוצה לקפוץ, תצטרך לטפס על החומה קודם," אמר קול זר מאחוריו.

ריי, שהיה בטוח שהוא לבד, קפא במקומו. הוא הסתובב לכיוון הדלת הפתוחה, אבל לא ראה איש.

"כאן, למעלה,"  אמר הקול.

הוא הרים את ראשו וראה דמות יושבת על ראש הצריח העליון של המגדל. הוא מצמץ, מופתע, בזמן שהדמות קפצה מהצריח ונחתה ללא קושי על הרחבה מולו.

אלמלא החומה ששמרה עליו, ייתכן שריי היה נסוג לאחור במהירות ונופל מהמגדל. לדמות שעמדה מולו היה שיער ערמוני ארוך, עור חיוור ועיניים ירוקות בוהקות. קרניים אדומות מרשימות עיטרו את ראשה, וציפורני ידיה היו ארוכות כמו טפרים של חיה. 

הוא שמע בעבר ששדים נמשכים למגדלי נשמות, המקומות בהם חולקים כבוד לנפטרים, אבל מעולם לא חשב שיפגוש אחת מהם פנים אל פנים. 

השדה עמדה מולו והטתה את ראשה בסקרנות, בוחנת את הבעת פניו. 

"מה? אני קצת יותר מדי בשבילך?" שאלה בקלילות והרימה את ידיה. לנגד עיניו, ציפורניה הארוכות התחילו להתקצר. הן הגיעו לאורך רגיל תוך רגעים ספורים, בזמן שקרניה האדומות הלכו והתכווצו אל תוך ראשה עד שנעלמו כליל. היא נראתה יותר אנושית עכשיו, למרות שעיניה עדיין בהקו בירוק בלתי טבעי, ועורה נותר חיוור מדי. 

עיניו של ריי נפערו לרווחה בזמן שצפה בשינוי המתחולל מולו. 

"את…" התחיל לומר, אבל עצר בעצמו. הוא רצה להגיד "את שדה", אבל לא היה טעם לציין את המובן מאליו. 

"אה, בבקשה, תתעלם ממני," השדה אמרה באדישות. היא שילבה את ידיה מאחורי גבה והתמתחה ארוכות. "התכוונת למות עכשיו, נכון? לך על זה."

ריי בהה בה, עדיין מתקשה להאמין למראה עיניו. שדה אמיתית עמדה מולו, והוא היה לבד איתה בראש המגדל. 

אם הערפל היה סימן לעתידו האבוד, השדה הזאת הייתה ההוכחה לכך.

בוהק עמום לכד את עינו וניער אותו מההלם הראשוני. לחגורת העור שלמותני השדה הייתה קשורה חרב קצרה, להבה חבוי בתוך נדן אדום מבריק. מראה הנשק גרם לריי להתעשת. הוא ידע שהוא מוכרח לעשות משהו כדי להגן על עצמו, לפני שיהיה מאוחר מדי. 

"למה? כדי שתוכלי לשעבד את הנשמה שלי?" השיב, מגניב יד אחת לכיס מעילו.

השדה גיחכה, בוחנת את ציפורניה מקרוב. 

"אם אתה באמת מאמין לסיפורים האלה…" אמרה בשעשוע, "אתה צודק לגמרי."

ריי שלף במהירות את ידו מהכיס, אוחז בקמע כסוף שצורתו כנף מלאך.  

"לכי מכאן," נהם והחזיק את הקמע אל מול השדה, "או שאכבול אותך."

הוא נעץ את מבטו בעיניה בנחישות, ולהקלתו ראה שהיא מסתכלת על הקמע בחשש. היא הרימה את ידיה בכניעה והתחילה לסגת לאחור באיטיות, צעד אחר צעד.

"איי!" זעק ריי פתאום ושמט את הקמע. הוא נחת על הרצפה בקול קרקוש, ודממה השתררה. 

קמע ארור, חשב ריי. הוא נלחם בדחף לעסות את ידו השמאלית, היכן שהסמל שלו שרף כאילו קיבל כוויה. הוא אפילו לא העלה בדעתו שהקמע יגיב בצורה כזו למופת שלו. 

"אילו עוד קמעות אתה מסתיר עלייך?" שאלה השדה בקול ענייני, כאילו כלום לא קרה.

ריי נדרך ונסוג ממנה בצעד אחד. "מי יודע. לא הייתי מתקרב אם הייתי במקומך."

"כנראה שלא. אתה אפילו מתרחק," ציינה.

ריי הפסיק לסגת לאחור מיד. הוא קילל את עצמו בליבו על כך שלפני דקות ספורות ניער מעליו את אלדיאה, האדם היחיד בכפר שכנראה היה לו סיכוי כלשהו מול הישות הזו.

השדה התכופפה ואחזה בזהירות בחוט הקמע המוטל על הרצפה. היא הרימה והחזיקה אותו אל מול עיניו של ריי, רחוק ככל האפשר מגופה. 

"ובכן," אמרה בקול קר והביטה בעיניו. "זמן להיפטר מדברים מיותרים."

היא הניפה את ידה והשליכה את החפץ הכסוף מעל חומת הרחבה.

למראה פניו ההמומות, היא חייכה ונשענה על החומה לצדו. "מה? הוא עלה לך הרבה?"

"לא…" אמר ריי ובחן אותה בזהירות. "את… למה את כאן?"

"איזה מזג אוויר קודר," נאנחה, מתעלמת משאלתו.

ריי הפנה את מבטו וגילה שהערפל מכסה לחלוטין את גארין. הבתים נראו כמו כתמים מטושטשים תחת מעטה של לובן, והשדות נמחקו כליל.

"כמה זמן את כאן?" שאל בשקט, קולו צונן כמו הטמפרטורה סביבם. 

"אתה יכול לקרוא לי איסתהר."

"זה לא מה ששאלתי."

"איך קוראים לך?"

"ריי."

"אני כאן כבר כמה ימים, ריי."

"במגדל הזה, או בעיירה?"

"שניהם."

מחשבותיו התרוצצו במוחו. "זו את." הוא החווה בראשו לכיוון השדות. "את עושה את כל זה."

"את מה?" איסתהר זקפה גבה. "תודה על הקרדיט, אבל אין לי שום שליטה על הערפל."

"את עוצרת את המופתים של כל הגאריאנים," אמר ריי, בוחן את תגובתה. "בגלל זה אף אחד לא מצליח להצמיח את היבול." 

השדה בהתה בערפל במבט מרוחק. "היית רוצה שאסיר את המחסום שהטלתי על המופתים?" שאלה בשלווה.

היא מודה בזה. ריי הביט בה בדריכות. היה לו ספק רב מאוד אם אכפת לה מה רצונו.

"כמובן. חיי אנשים תלויים בכך," ניסה בכל זאת.

חיוך קטן בצבץ על שפתיה. "ומה זה משנה לך? לא עמדת למות עכשיו בכל מקרה? להשאיר את האנשים הללו להתמודד עם מר גורלם? החיים שלהם היו חשובים לך כשטיפסת על המגדל הזה?"

שאלותיה היו כמו סטירה בפניו. הן הכאיבו לו, משום שידע שהיא צודקת. במשך זמן רב לא חשב על איש מלבד עצמו. 

"אסור לך להאשים את עצמך, ריי." זיכרון הקול הדהד סביבו, מנסה לנחם אותו. "חשוב מה אתה יכול לעשות עכשיו. אתה מוכרח להתמקד בהווה ובעתיד, בחיים שלך."

האמת היא שריי כלל לא רצה למות. המחשבות על מוות היו רק הדרך שלו לברוח. 

הוא רצה לשנות את חייו. את חיי סביבתו. 

אבל העולם תמיד סימן לו שאיש אינו זקוק לו.

"אין לך תשובה?"

ריי אילץ את עצמו להתנער ממחשבותיו והישיר אליה מבט. השדה הזו הייתה מקור החסימה של המופתים, ובינתיים הוא היחיד שידע זאת. אם לא יעשה משהו, הגאריאנים ינסו לשווא להצמיח את היבול עד בוא החיילים האכזריים. חמש השנים האחרונות בהן היו נתונים לחסדי ממלכת קרוקה לימדו אותו שזה עלול להיגמר רע מאוד. 

אם ינסה להזעיק את אלדיאה, השדה בוודאי תהרוג אותו מיד, ובכך לא ישיג כלום. הוא היה מוכרח לגרום לה להסיר את המחסום בעצמו. 

"איסתהר," אמר והרכין את ראשו לאות כבוד, "בבקשה, הסירי את המחסום. הגאריאנים זקוקים למופתים שלהם כדי לגרום ליבול לצמוח בזמן. אחרת, הם יזכו לגורל גרוע ממוות."

"לא אכפת לי," ענתה השדה באדישות.

"ילדים חפים מפשע ייפגעו."

"אז?"

ריי הרים את ראשו ונעץ בה מבט. האכזריות והאדישות המוחלטות שלה הרתיחו אותו. לחיילי קרוקה לא יהיה אכפת אם שדה מנעה מהם את האפשרות לשלם מיסים בזמן. הם ישעבדו את כולם אם לא יקבלו את מבוקשם.

מחזות זוועה צפו ועלו בדמיונו. הוא ראה את הילדים הצעירים ומלאי החיים שהכיר כבולים בשלשלאות, מובלים בכפייה אל אדמות קרוקה; משפחות נפרדות בבכי מיקיריהן, שנלקחים ומגויסים בניגוד לרצונם לחיל הרגלים, צאן לטבח באדמות הנכבשות על ידי הממלכה החמדנית; זקנים עריריים ובודדים צופים בביתם נשרף, מכיוון שלא היה להם מה לתת.

והכול בגלל גחמה של שדה חסרת לב.

"אני אעשה איתך עסקה," אמר, אוזר אומץ שלא ידע שקיים בתוכו. "אני אתן לך מה שתרצי. כל דבר. בתמורה, תסירי את המחסום."

השדה הביטה בו בעניין. "כל דבר?"

"כל דבר."

"אפילו את נשמתך?"

הפחד והבעתה השתלטו על גופו באחת, כשהבין שהיא הולכת לדרוש ממנו את הגורל הנורא מכולם. גורל אכזרי ונצחי.

אל תחשוב על עצמך, גער בעצמו למרות הפחד המשתק. תחשוב על הגאריאנים.

"אם תסירי את המחסום מעל המופתים של כולם," אמר ריי, "אתן לך אפילו את נשמתי."

דממה שררה בזמן שהמתין בנשימה עצורה לתגובתה.

"בסדר גמור," אמרה איסתהר לפתע והביטה בו. "ספר לי מדוע קיבלת את מופת המוות."

"מה?"

"הרגשתי אותו ממרחק קילומטרים. ספר לי, ובתמורה אני מבטיחה שאסיר את המחסום מעל המופתים של כולם."

ריי שחרר את האוויר מריאותיו, חש הקלה וחרדה בו-זמנית. היא רצתה לדעת את סודותיו האפלים ביותר. זה היה מחיר פעוט לעומת מה שחשב שיצטרך לתת לה, אולם עדיין בעל משקל רב. 

אבל ריי ידע שעליו לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיו. שדים, כך שמע פעם, אינם יכולים להפר הבטחות.

"אם אספר לך, הבטיחי לי שתסירי את המחסום עוד היום, ולא תחזירי אותו יותר לעולם," הורה ריי, קולו תקיף ונחוש. ציפורני אצבעותיו התחפרו בכפות ידיו, מכאיבות לו, אבל לא היה לו אכפת. הוא התעלם מליבו הפועם בחזקה, מראשו שזעק לו לא לעשות את זה, לא לספר לה את הסוד שחשב שייקח איתו לקבר לנצח.

"אני מבטיחה," השיבה השדה, מחזירה לו מבט יציב ואנושי מאוד. 

הוא פתח פיו וניסה לדבר, אבל זה היה קשה מכפי שחשב. 

איסתהר כנראה הבחינה בכך. "אתה מדבר עם שדה, ריי. שום דבר שתגיד לא יצליח להרשים אותי."

"הרגתי את אבי." הוא פלט את המילים לפני שהספיק לחשוב, מפחד שאם ימתין רגע אחד מאוחר יותר, לא יעז לומר זאת לעולם. 

"הו," אמרה השדה. עיניה הירוקות היו נעוצות באופק הלבן מולה. "זה הגיע לו?"

ריי ציפה להרגיש נורא כעת, אבל במקום זאת חש צורך להמשיך לפרוק את המשא שהכביד עליו. הוא הצטרף לצידה והניח את כפות ידיו על החומה. זיכרונות שהדחיק במשך זמן רב צפו ועלו, מעוררים חרטה ובו זמנית מציתים מחדש כעס ששמר עמוק בפנים.

"הוא היה אדם קשה," אמר והיסס לרגע. "האנשים סביבנו תמיד ראו בו אדם יציב, חזק וחכם. אבל אני הכרתי אדם אחר." 

"אמא שלך?"

"אינה," השיב ריי. 

איסתהר הנהנה. "המשך."

"הוא אהב שדברים הולכים כפי שהוא רוצה, ותמיד כשמשהו היה משתבש, אפילו הקטן ביותר, הוא היה מאבד את עשתונותיו." קולו הצטרד מעט כשאמר זאת, משום שמספר זיכרונות רעים צפו במוחו באחת. הוא עצם את עיניו בכוח, נחוש שלא לתת לדמעות לזלוג החוצה.

"הוא היה פוגע בך?" 

ריי הנהן. ידו עלתה מבלי משים אל חזהו, אבל הוא שמט אותה מיד. מעולם לא סיפר לאיש על כמות הצלקות שעיטרה את גופו.  

"אחת הפעמים הייתה גרועה יותר מהאחרות," המשיך, מכריח את עצמו להמשיך לדבר. כבר לא היה לו אכפת כמה השדה הזאת תדע עליו, כל עוד תהיה מסופקת ותמלא את חלקה בעסקה. "הוא היכה אותי… שוב ושוב, למרות שהתחננתי שיפסיק. בשלב מסוים-" ריי עצר לרגע, "התחלתי לראות שחור, והבנתי שאני מתחיל לאבד את ההכרה. ואז…" הוא לפת את קצה החומה חזק כל כך, עד שאצבעותיו הלבינו. "ראיתי את ה… הסכין שהוא תמיד היה נושא, מבצבץ מהחגורה שלו."

כאילו בתגובה לדבריו, צרחה פתאומית וחדה נשמעה מהעיירה שלמרגלות המגדל. מבוהל,  ריי הביט מטה והתאמץ לראות משהו מבעד לערפל הכבד.

איסתהר פנתה לכיוון הדלת, אבל ריי תפס בזרועה. "קיימתי את חלקי בעסקה. עכשיו תורך לקיים את שלך."

"אעשה זאת," אמרה והביטה בידו. הוא שחרר אותה, נבוך. "אבל קודם, מוטב שנלך לראות מה מתרחש בעיירה שלך."

 

נראה שכל תושבי גארין התאספו ליד השדות. קולותיהם נשמעו בבירור והקלו על איתורם למרות מסך הערפל. 

"מה קרה?" שאל ריי ברגע שהצטרף אל האנשים המתגודדים מאחור.

"החיילים של קרוקה. הם הקדימו," ענתה רין.

"גורלנו נחרץ…" מלמל אלבין, לא רחוק ממנו. "רק המלאך של ממלכתנו יוכל להציל אותנו כעת."

ליבו של ריי שקע בקרבו. הוא נדחק בין האנשים והתקרב לקדמת הקבוצה, שם ראה כחצי תריסר אנשים עטויי שריון וקסדות, שניים מהם רכובים על סוסים. לרגלי אחד החיילים, או יותר נכון תחת מגפו, הייתה שרועה דמות קטנה על הרצפה. ריי אימץ את עיניו בניסיון לזהותה.

"בבקשה, הוא רק ילד! הוא לא הבין מה הוא עושה-"

זה היה קולה של אן, בעלת הפונדק של העיירה. אחיה, טוני, אחז בה בכוח כדי למנוע ממנה לרוץ לעבר החיילים. אם כך, הדמות הקטנה לרגלי החייל הייתה בוודאי ג'ימי, בנה בן השבע. בחילה אחזה בריי כשהבין זאת.

"אין צורך לבכות, יקירה," צחק החייל, המבטא הקרוקני מודגש בדיבורו. "אנחנו רק עושים את עבודתנו."

"אנא ממך, שחרר את הילד," אמר קול שקול ויציב. ריי ראה את אלדיאה מתקרבת לחיילים, מקלה מקרקש עם כל צעד. "מילים היוצאות מפי פרחח טיפש שכמותו אינן יכולות לגרוע מכבודכם, בדיוק כפי שזבוב אינו יכול לפגוע באריה."

"את האשפית של העיירה הזאת, נכון?" אמר אחד החיילים הרכובים על סוס, קולו עמוק וקר. הוא הביט מלמעלה באישה הצולעת, ולמרות שהערפל טשטש את פניו, ריי זיהה את האיום בתנוחתו הזקופה והיהירה. "לא לכבודי אני דואג, גבירה. הילדון ביזה את שמה של הוד מעלתה, מלכת קרוקה האצילה והרחומה, שבחרה להמשיך לתת לכם להתקיים כאן בחופשיות."

אלדיאה קדה עמוקות. "הילדון הטיפש לא ידע מה הוא אומר. דבר לא ישווה להערכתנו כלפי טוב ליבה של הוד מעלתה, ואני בטוחה שהילד למד זאת כעת. בבקשה, גלה רחמנות כלפיו. אני נשבעת שאוודא במו ידי שלא ישכח את השיעור הזה לנצח."

"האמנם?" החייל הניח יד על סנטרו, קולו מזלזל ומשועשע בו זמנית. "מעשייך סותרים את דברייך, אשפית. הפרחח הקטן לא חטא לבדו. כל העיירה שלך אשמה." החייל זקף את ראשו והביט לכיוון הגאריאנים, שהתגודדו ונצמדו זה לזה מרוב פחד. "היום נוכחתי לראות את כפיות הטובה של כולכם. סירבתם לשלם את חובותיכם תחת אמתלה עלובה, בניסיון  לכפות על עצלותכם. חוששני שבמקרה כזה, לא אוכל להסכים יותר עם טוב ליבה של מלכתנו."

ריי הפנה את ראשו במהירות ופגש במבטה של איסתהר, שעמדה לצדו. בגדי העור הארגמניים שלבשה היוו ניגוד מוחלט לערפל הלבן ולבגדיהם הפשוטים של הגאריאנים, אבל כולם היו עסוקים מדי במתרחש מכדי להבחין בה.

"זה הסימן שלך," לחש לה. "בטלי את המחסום."

איסתהר הנידה בראשה לאישור. "בוצע."

ריי הנהן, ואז הביט סביבו בפראות ופילס את דרכו בין האנשים עד שהגיע לרוזה.

"רוזה, הקשיבי," הוא לחש בבהילות. "את מוכרחה להשתמש במופת שלך עכשיו. הצמיחי את היבול."

רוזה, שצפתה חיוורת במתרחש, נענעה בראשה לשלילה. "אמרתי לכולם, שוב ושוב. כבר עשיתי הכול. המופת שלי לא עובד."

"הוא יעבוד עכשיו!" לחש ריי בתקיפות. "בוודאות. את מוכרחה לנסות."

רוזה הביטה בו במבט נזעם, דמעות צפות בעיניה. "אתה לא מבין מה אני אומרת לך? המופת-"

"זו אשמתי," שיקר. "הכוחות שלך לא עבדו כי מופת המוות שלי חסם אותם. אבל כעת הבנתי איך לשלוט בו. המופת שלך יכול לעבוד עכשיו!"

רוזה בהתה בו, המומה.

"קדימה, רוזה!" האיץ בה. "יש לך הזדמנות להציל את כולנו. להציל את ג'ימי."

רוזה הביטה בו, פיה פעור במקצת, ואז הנהנה. היא פילסה את דרכה ברגליים רועדות בין האנשים, מהססת לרגע לפני שהגיחה מתוך הקבוצה.

"אדוני," אמרה בהיסוס. "אם יורשה לי…"

המפקד הרכוב על סוס הביט בה בהפתעה קלה, אבל סימן לה להמשיך לדבר.

"שפחתך הנאמנה ניחנה במופת הצמיחה," אמרה בקול רועד אך ברור וקדה קלות. "אני… אני מאמינה שאוכל להצמיח את יבולנו במידה מספקת, אם תואיל בטובך לתת לי לנסות."

"מופת צמיחה, אמרת?" חזר אחריה המפקד, קולו נוקשה.

אלדיאה מיהרה לעזרתה. "האישה הצעירה הזו דוברת אמת, אדוני הנכבד. בעיירתנו הקטנה, אין שני לרוזה ביכולתה להפוך נבט קטן לירק בשל. אם תיתן לה הזדמנות, כאן ועכשיו, בטוחני שתוכלו לצאת מכאן עם שלל משובח ורב יותר מכפי שציפיתם למצוא."

"הממ…" המפקד זקף את סנטרו והביט בספקנות מטה אל שתי הנשים. "אישה אחת יכולה להצמיח שדה שלם? אם כך, למה לא עשית זאת קודם, לפני בואנו?"

"אה, אני לא יודע, אולי כי הקדמתם בשבוע?" סינן ריי בשקט.

"וכי שדה חסמה את המופתים של כולם," הוסיפה איסתהר, כאילו הייתה צופה מהצד.

"הייתה… בעיה טכנית," אמרה רוזה. "אולם היא נפתרה. אנא," היא קדה שוב, עמוק יותר הפעם, "תן לי הזדמנות ואראה לך."

ריי, יחד עם שאר הגאריאנים, המתין בנשימה עצורה לתגובת המפקד.

"בסדר גמור," אמר לבסוף. "הראי לי את כוחך… מה שמך, שוב?"

"רוזה, אדוני," אמרה רוזה, גבה עדיין כפוף בקידה עמוקה. "בבקשה, לאחר שאעשה כפי שהבטחתי… שחרר בבקשה את ג'ימי הקטן והרשה לו לחזור לאימו."

ריי נמלא הערכה מידית כלפי אומץ ליבה. גורל הכפר היה מוטל על כתפיה כעת, והיא הייתה נתונה בסכנה אם תיכשל, ובכל זאת חשבה קודם כל על הצלת הילד. 

"אם אכן תצמיחי את השדה הזה- לא, אפילו רק הערוגה הזו," אמר המפקד והחווה בידו על הערוגה הקרובה, "אני מבטיח לך שלא יאונה לילד כל רע, והוא יוכל לשוב לחיק משפחתו."

ריי פלט אנחת רווחה חרישית. הוא לכסן מבט לעבר איסתהר.

"באמת הסרת את המחסום, נכון?"

"באמת ובתמים."

ריי החליט להאמין לה. היא הבטיחה. וחוץ מזה, לא הייתה לו ברירה.

רוזה ניגשה אל הערוגה הסמוכה ופרשה את כפות ידיה מעליה. ואז, היא החוותה באצבעותיה מספר צורות, אחת אחרי השנייה.

כל הנוכחים, כולל חיילי קרוקה, עצרו את נשימתם.

ניצוצות ירוקים ניצתו לפתע והומטרו מכפות ידיה, כמו עלים זוהרים הנושרים מעץ בעקבות רוח חזקה, הישר אל אדמת הערוגה. למרות שראה את הקסם הזה מספר פעמים בעבר, ריי צפה בהתפעלות יחד עם כולם בזמן שהנבטים הצעירים באדמה הלכו וצמחו, תופחים לממדים מרשימים תוך שניות ספורות.

"מדהים…" לחש המפקד. "בלתי יאמן."

הערוגה כעת הכילה שורות ארוכות ומסודרות של עגבניות אדומות, גדולות וטריות.

ידיה של רוזה צנחו לצדי גופה בעודה מביטה בפרי ידיה, חיוך ניצחון רווי בהקלה על שפתיה. המפקד בהה ביראת כבוד בערוגה וסימן בידו. החייל, שעדיין דרך על גבו של ג'ימי בעודו צופה המום במתרחש, התנער מתדהמתו ומיהר להסיר את מגפו. 

"ג'ימי!" אן רצה אל בנה והרימה אותו מהקרקע. היא בכתה בזמן שחיבקה אותו בכל כוחה. ריי נשם לרווחה כשראה שהילד פוקח את עיניו. הוא נראה חיוור מאימה והלם, אבל היה בריא ושלם.

המפקד המשיך לבהות בירקות האדומים, היפהפיים, שזה עתה צמחו.

"מדהים," אמר שוב. "בממלכתנו יש אנשים בעלי מופת צמיחה כשלך, אבל מעולם לא ראיתי כישרון כזה."

רוזה השתחוותה עמוקות. "לכבוד לי- מה אתם עושים?!"

שני חיילים אחזו ברוזה משני צדדיה על פי סימונו של מפקדם.

"חבל שכישרונך יהיה מבוזבז על העיירה הקטנה הזו," אמר המפקד בקול, מעמיד פני מהורהר. "אני אעניק לך תפקיד מכובד יותר בממלכתנו הנעלה. אולי תוכלי אפילו לטפל בגניה המפוארים של הוד מעלתה."

"לא, תודה, אדוני. תן לי להישאר כאן. בבקשה!" אמרה רוזה בבהלה וניסתה להתנער משוביה ללא הצלחה.

המפקד רכן לכיוונה. "את מסרבת לשרת את המלכה?"

"אדון נכבד," התערבה אלדיאה. "אנא-"

"שתקי, אשפית," נהם. "את מדברת יותר מדי."

אלדיאה הרימה את ידה בניסיון לפייס, אבל המפקד פירש זאת אחרת. הוא סימן במהירות, וחייל נוסף חטף את מקל ההליכה שלה והיכה בה בעוצמה. אלדיאה נפלה על הרצפה לקול זעקותיהם של הגאריאנים.

"חשבת שתטילי עליי כישוף, אשפית?" נהם המפקד, וסוסו התנשא מעליה. "מעשה שכזה פירושו בגידה במלכות. העונש על בגידה במלכות הוא הוצאה להורג."

ריי צפה בכל המתרחש מהצד, גופו רועד. 

לא מפחד, אלא מזעם. 

"בבקשה!" התחננה רוזה, דמעות זולגות על לחייה. "אבא שלי זקוק לי. הוא חולה, כבול למיטתו. בבקשה…"

הגאריאנים סביב ריי לא זזו ממקומם. אף אחד לא התערב. איש לא העז לפצות את פיו. הם עמדו כנועים ומפוחדים בזמן שהחיילים ריסנו את רוזה, שזה עתה הצילה את חיי כולם. 

"המחסום הוסר, ריי," אמרה איסתהר בשקט. " היבול צמח. והבעיה נשארה."

"זו אשמתי," אמר ריי. "כל זה… באשמתי."

 הוא התחיל לצעוד לעבר קדמת הקבוצה, אבל איסתהר אחזה בזרועו.

"אתה בטוח שככה אתה רוצה למות?" שאלה, עיניה קודחות אל תוך ראשו.

ריי השיב לה מבט, אפור מול ירוק.

"אני יודע שככה אני לא רוצה לחיות," ענה והשתחרר מאחיזתה.

הוא יצא מבין ההמון וצעד הישר אל צמד החיילים האוחזים ברוזה.

"שחררו אותה מיד," נהם.

"עוד טיפש כפוי טובה?" המפקד הביט בו. "חסלו אותו."

החייל שקודם ריתק את ג'ימי לרצפה התקרב אליו בחיוך אכזרי ושלף את חרבו. ריי התחמק מהחרב כשהתקרבה אליו בפעם הראשונה, והתכופף בדיוק בזמן בפעם השנייה, לפני ששיספה את האוויר מעליו.

"ואני חשבתי שאתה מטפל רק בילדים," אמר בלגלוג לחייל המופתע. "המפקד שלך חלש מכדי להתמודד איתי, או שהוא דבוק לסוסו?" 

ממקום מושבו על הסוס, המפקד נאנח. "כמה עוד יבחנו את סובלנותי היום? אולי כדאי שאעשה ממך דוגמה."

הוא ירד מהסוס והעניק את המושכות לחייל לצדו. 

"רצית לראות את כוחי?" אמר באיום בעודו מתקרב אל ריי.   

"לראות מה?"

המפקד אחז בצווארון מעילו והיכה בפניו בעוצמה. 

ריי הרגיש שאפו נשבר, ודם החל לזלוג ממנו. "אתה קורא לזה כוח?" גיחך.

המפקד היכה אותו שוב, חזק יותר. ריי שמע צרחות, אולם הכאב וטעם הדם בפיו עמעמו הכול, באופן מוכר להחריד.

"נו," לעג לו המפקד. "עדיין אמיץ?"

"סבא שלך סירב לעזור לי!" שאג אביו והיכה בפניו. "הוא אמר שזה לא מעניינו. אתה מבין מה משמעות הדבר?!"

"יצורים עלובים כמוך נולדו וימותו חסרי תועלת," נהם המפקד וחבט בפניו. "אין לכם שום ערך."

"זה אומר שאתה חסר ערך עבורי. אמך לפחות הביאה תועלת, אבל כעת כשהיא אינה, אפילו לסבא שלך כבר לא אכפת מה יעלה בגורלך. אתה כלום. ערימת אשפה."

"בבקשה, אדוני!" התחנן וואלאס. "הוא בנך היחיד. בבקשה, חוס עליו-"

"בבקשה!" הוא שמע את רוזה צורחת לא רחוק ממנו. "אני אבוא איתך בשקט, אז בבקשה תפסיק-"

"אני יכול להחליף אותו מתי שארצה! אני יכול למצוא אישה אחרת ולהעמיד צאצאים חדשים, מתי שרק ארצה-"

המפקד הטיח בו אגרוף נוסף והשליך אותו ארצה. ריי בהה בשמיים הלבנים, ראייתו מיטשטשת.

"אתה לא יכול להחליף אותי," לחש.

"אה?" המפקד, שכבר הפנה אליו את גבו, הסתובב שוב. "עדיין רוצה להילחם?"

הוא אחז בריי המוטל על הרצפה. "זה יהיה סופך."

"אני אהרוג אותך," נהם אביו.

נצנוץ של מתכת לכד את ראייתו ההולכת ודועכת.

ריי הניח את ידו השמאלית על פרצופו של המפקד ועצם את עיניו. לרגע, הוא חש באנרגיה האפלה ממלאת את גופו. סמל המוות שלו עקצץ.

ריי שלף את החרב החגורה למותני אביו ונעץ אותה עמוק בחזהו.

עיניו של המפקד נותרו פעורות בתדהמה בשעה שצנח עליו, נטול רוח חיים. 

הצרחות פסקו בשעה שריי הדף מעליו את הגופה ונעמד, מתנודד. 

"הכול יהיה בסדר," הבטיח וואלאס לריי בשעה שחיבק אותו, מתעלם מהדם שעל בגדיו.

הוא מחה את הדם מפניו בשרוול מעילו – המעיל שוואלאס נתן לו – והביט בחיילים הנותרים. 

"שחררו את רוזה," ציווה.

החייל שניסה להרוג אותו קודם לכן הפנה אליו חרב רועדת. "אתה… מה אתה לעזאזל?!" 

ריי צחק, אבל שום הומור לא נשמע בקולו. 

הוא התקרב אל החייל, צעד אחר צעד.

"אני ריימונד ליאם אזורייט, בנו של המלך אדגר ויורש העצר של כס המלכות של לוריה."

החייל בהה בו בתדהמה, ואז פרץ בצחוק. "מטורף… אתה מטורף! המלך שלכם ובנו נהרגו על ידי מורדים מהצד שלכם-"

"מעניין, בצד הזה של הגבול מאמינים שהמלכה שלכם שלחה מתנקשים," ענה ריי בקול קר. "אבל כולכם טועים. המלך לא נהרג על ידי מתנקש, ואני לא מתי איתו."

"שושלת אזורייט נגדמה, והמלאך שהגן עליה נעלם יחד איתה!" נהם החייל ועט על ריי בחרב שלופה. אבל לפני שהספיק להגיע אליו, הוא קפא במקומו. חרב אדומת להב יצאה מחזהו.

החרב נשלפה והחייל התמוטט ארצה. איסתהר עמדה מאחוריו, לובשת את צורת השד המלאה שלה. קולות הפתעה והשתנקות נשמעו מקרב הנוכחים. 

שאר החיילים שלפו את חרבותיהם, אבל היא זינקה במהירות בלתי נתפסת וחיסלה אותם בזה אחר זה. בתוך שניות ספורות, כל החיילים היו מוטלים מתים על הקרקע הקשה.

ריי הביט בשדה, נדהם ואסיר תודה בו זמנית. "הגנת עליי."

"כפי שהייתי צריכה לעשות לפני זמן רב," ענתה.

"את…!" גניחה נרגשת נשמעה לרגליה. 

רוזה, שהייתה חופשיה כעת, התכופפה כדי לסייע לאלדיאה לקום. האשפית הביטה בשדה בעיניים נדהמות, נוצצות. 

"המלאכית השומרת על אדמות לוריה כאן, מולי. חזרת אלינו!"

לשמע דבריה, קריאות תדהמה ומלמולים נשמעו מקרב אנשי העיירה.

"אני כבר לא ממש מלאכית, כמו שאת יכולה לראות." איסתהר הושיטה לה את מקל ההליכה והסתכלה על ריי, שהחזיר לה מבט יציב. "הגעתי לכאן כדי לכפר על הטעות ששינתה אותי. " 

"מצאת אותי בזכות סמל המוות," אמר, והיא הנהנה פעם אחת.

"האב או הבן…" לחשה. "נאלצתי לבחור, ובחרתי שלא להתערב."

סבו של ריי, מלך הממלכה הסמוכה, סירב לשלוח להם סיוע נגד ממלכת קרוקה, זאת למרות נישואיהם של אדגר ובתו המנוחה. הדבר עורר את זעמו של המלך, וריי נאלץ לשלם את המחיר.

"אבל החלטתי שלחה את הממלכה הזו אל סף האבדון," אמרה. "והאדם שהייתי צריכה להגן עליו יותר מכל שקע עמוק אל תוך האפלה."

אלדיאה נענעה בראשה. "אבל את כאן! והנסיך… חי," עיניה נצצו כשהביטה בריי, ולפני שהספיק לעצור אותה, היא כופפה את גבה והשתחוותה בפניו.

תמו חמש שנים של הסתתרות. זהותו האמיתית נחשפה. 

"ריי." השדה, שהייתה בעברה מלאכית, פנתה אליו. "קודם במגדל, ביקשת סימן לכך שיש לך סיבה להיות כאן," אמרה והחוותה בידה. "הנה הסימן שלך."

ריי הפנה את מבטו וגילה שאנשי העיירה מביטים בו. כולם הסתכלו עליו, פניהם שטופות בתדהמה, אי אמון, ויותר מכל – תקווה. 

ואז, בזה אחר זה, השתחוו גם הם. 

וכשריי ראה אותם, הוא שכח לרגע את הכאב המשתק בפניו, את הדם שהכתים את שפתיו.

את הזיכרונות הכואבים של עברו.

"מה שתעשה עם הסימן הזה תלוי בך," אמרה איסתהר והושיטה לו את חרבה בראש מורכן. "ואני, בתור המלאכית השומרת על ממלכת לוריה, אלווה אותך בכל אשר תבחר. ההחלטה נתונה בידך."

חרבה בהקה כמו להבה תחת אור השמש, שהגיחה לפתע מבין העננים הלבנים. ריי שם לב לפתע שהערפל סביבם דעך והאופק התגלה, כמו דף לבן המועבר הצידה כדי לחשוף סיפור חדש.

התחלה חדשה.

הערפל היה הסימן הראשון שלו, והוא בחר בטיפשותו לראות זאת כסימן האחרון.

ריי פנה אל אלדיאה. "הבריחה שלי לכאן הביאה רק צער לכולם," אמר. "ממלכת קרוקה, שכבר זמן רב איימה לצאת נגדנו במלחמה, ניצלה את החולשה עקב מותו של אבי והיעדר ההנהגה בממלכתנו, וכבשה אותנו ללא קושי. מאז, חייכם וחיי כל תושבי לוריה נעשו מלאי סבל, קושי וכאב. במשך שנים האשמתי את עצמי בגורלכם, האמנתי שאני לא יכול לעשות דבר כדי לעזור לכם."

אלדיאה הניחה יד מנחמת על כתפו, וריי נזכר שוב בדאגה ובחום שהעניק לו וואלאס, המשרת הנאמן והחכם שתמך בו עוד מילדותו. 

וואלאס, ששכנע את השומרים העדים לרצח לשמור על שתיקה ולחוס על חייו של ריי, בתנאי שיעזוב את הארמון לצמיתות. 

וואלאס, שברח יחד איתו לעיירה הרחוקה ביותר מהבירה בזמן שראש משמר המלוכה התיישב על כס השלטון, נהנה מהכתר עד שמצא את מותו תחת הכיבוש של ממלכת קרוקה.

וואלאס, שבחר לגדל אותו עד סוף ימיו, כאילו היה בנו.

"התמקד בהווה ובעתיד."

"ועכשיו?"

ריי חייך ולקח את החרב מידיה של איסתהר. עיניו האפורות פגשו בעיניה, והתשובה שענה העלתה על פניה חיוך. 

"עכשיו יש לי מספיק סיבות להיות כאן, ויותר מדי דברים לעשות."