סימן מאלוהים

מאת: שהם רמות

"אני רוצה לפתוח בתודה לכבוד הכהן שהסכים להתראיין אצלנו היום בשידור הרדיו של השעה שתיים. ברשותך, נתחיל בשאלה שבוערת לכולנו עכשיו – האם מצאנו את הנביא החדש שינהיג אותנו אל עבר הגאולה?"

"זאת בהחלט שאלה גדולה…"

 

רק אחרי שלושה ימים מהרגע שקיבל את הכתובת שחיפש, יואב אוזר אומץ לנסוע למקום. הוא עוצר את הרדיו וחונה בשולי שכונה ישנה ולא מטופחת מול בית קטן בצבע טורקיז מזעזע ודהוי במושב בשם 'תקוע'. בית ללא חצר בעל דלת בגוון חלודה שלא התאימה בשום צורה למפתנו. שלט הכניסה היה תלוי באלכסון ונראה כנוטה  לנפול בכל רגע על עמוד רעוע שנתקע באדמה בצורה גרועה במיוחד.

זה לא המחזה שציפה לראות, ולכן לקחו לו כמה דקות כדי להבין שהוא נמצא במקום הנכון. כשיצא מהרכב לבסוף, מסנוור מהשמש שעמדה באמצע השמיים וגרמה לו למחות זיעה ממצחו, יואב החליט שהוא צריך לקבל כמה תשובות. הוא צעד בצעדים נחושים אל פתח הבית, נוקש בעדינות שלוש פעמים על המשקוף.

מבפנים נשמעו רעשים חדים ומהירים. כיסא נגרר המלווה בצליל של משהו נשבר, כנראה ספל או צלחת, קללה חרישית ואז – הדלת נפתחת. אישה בשנות השלושים המאוחרות משלבת ידיים מול יואב, שיערה המתולתל אסוף בפקעת מתפרקת על עורפה, עיגולים שחורים מתחת לעיניה. היא עוטפת את עצמה בסריג מרוט שכנראה היה פעם בצבע וורוד, ומתבוננת בזעם שקט באדם שמולה.

"מה אתה רוצה?" קולה מאופק, מנומס אפילו. היא חוסמת את הכניסה בגופה כדי להבהיר עד כמה יואב לא רצוי במפתן ביתה. הוא בלע רוק.

"חנה שגב? אני – "

"חן. שיניתי את השם לפני כמה שנים." היא קוטעת אותו, עדיין לא זזה מהתנוחה שבה היא עומדת. 

"חן, מצטער." יואב מעביר יד בשיערו, מחשבותיו מפוזרות לכל עבר. בנסיעה לכאן הוא שינן מונולוג שלם, נאום חוצב להבות שיסביר  למה הוא צריך את עזרתה, אבל ברגע האמת הכל נשכח. אולי זה בגלל שפת הגוף שלה שאותתה לו ללכת משם, אולי אלה הקמטים שנחרטו על פניה העייפות ואולי מפני שהוא לפתע ריחם עליה.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה בשנית, עיניה סורקות אותו בחדות.

"אני… אני צריך את העזרה שלך."

"לא."

יואב נרתע. "סליחה?"

היא הזדקפה במקומה. "לא. מה לא ברור? לא. לא אכפת לי אם אתה ראש הממשלה או המשיח בכבודו ובעצמו. התשובה שלי לא תשתנה. עכשיו תסתלק מפה לפני שאגיש עליך תלונה למשטרה." היא שלפה טלפון חבוט מכיסה, מנופפת בו מול פניו כדי להוכיח את טענתה.

"בסדר. קודם כל, אני בספק אם את רוצה להביא לפה את המשטרה. אבל אני יכול לעזור לך. באמת, אם רק תתני לי להיכנס ולהסביר את עצמי – "

קול קטן, שקט ובקושי נשמע, עצר את הויכוח שלהם. "אמא?"

חן הסתובבה מיד, הבעת פניה משתנה באחת. "היי מותק. חשבתי שאתה משחק בחדר. אמא מסדרת פה איזה עניין וכבר באה להכין ארוחת צהריים, בסדר? כמה דקות."

"מי זה?" הילד התגלה בפני יואב, מסתתר חלקית מאחורי רגלה של אמו. היו לו שיער בהיר מתולתל ועיניים בהירות וגדולות שנראו עתיקות כל כך שיואב התקשה לאמוד את גילו. היה משהו מפחיד בעיניים האלה, הרדופות, שגרם לו להתכווץ. הוא נראה ממש כמו דוד, בנו בן החמש.

"אני יואב," הוא התכופף והושיט לו את ידו ללחיצה, לפני שהאישה תוכל לגרש אותו ולטרוק את הדלת בפרצופו. "איך קוראים לך?"

"זה ממש לא עניינך. בבקשה תלך מפה." הטון שלה היה רך יותר, עכשיו כשהבן שלה נוכח בשיחה, אבל הבעת פניה נשארה קשה כמו אבן כשהביטה בו.

"אמא, זה בסדר. הוא יכול להיכנס." הילד משך במכנס הטרנינג של האם, מביט בה בעיניים מתחננות. מיד כל חומות המגן הוסרו מהאישה, וזאת זזה ממפתן הבית, ידה מסמנת ליואב לצעוד פנימה. הוא לא היסס לרגע ונכנס לפני שתתחרט ותבעט אותו החוצה.

הבית היה קטן וצפוף, בעל קומה אחת וללא סלון. המטבח היה מלוכלך ומאובק, ערימות כלים בכיור וסיר ריק שעמד מוכן לבישול על הכיריים. שולחן אחד ניצב במרכז הבית ולידו שני כיסאות שנראו כאילו נאספו ממכירת  חצר זולה במיוחד. 

ארגזים על גבי ארגזים היו פזורים בכל רחבי החלל, חלקם עוד סגורים וארוזים וחלקם פתוחים לרווחה וחצי ריקים. לא היו הרבה רהיטים במרחב, רק כמה צעצועי ילדים מפוזרים בכל פינה וערימות מוגזמות למדי של ספרים. דפים מקושקשים היו פזורים גם הם בין החפצים, תלויים על קירות וזרוקים  על הרצפה.

"אני רואה שרק עברתם לפה." יואב הציע חצי חיוך לחן, מנסה להתחיל שיחת חולין. הוא שמע סיפורים, כמובן, אגדות אורבניות על שני המטורפים המתגוררים בבית הקט, אבל עכשיו הוא ניסה להחליט עד כמה להאמין לאותן אגדות.

"האמת שאנחנו בדיוק עוברים מפה, בגלל אנשים כמוך שחושבים שהם יכולים לדפוק לי בדלת ולדרוש פתרון לכל התשובות שלהם. תה?" היא ניגשה למטבח, מדליקה את הקומקום החשמלי.

"סליחה? לא, לא תודה…" אם רצון האישה היה לגרום לו להרגיש לא בנוח אחרי שהזמינה אותו פנימה, היא בהחלט הצליחה. "יש קפה?" הוא שאל לאחר היסוס קל.

"כן, שחור. להכין? סוכר?" האם שלפה צנצנת מלאת אבק מהארונית העליונה מעל הכיריים.

"בלי סוכר, תודה." ושוב, שתיקה מביכה שגרמה ליואב לנוע במקומו באי נוחות. ספקות החלו לצוץ בליבו. מה הוא עושה כאן? נכון שהוא צריך את עזרתם של השניים, אבל עד כה היה קשה להתרשם מהנוכחות האלוהית שכולם אמרו לו שימצא.

"אני אסביר לך איך זה עובד." קרקוש כלים נשמע מכיוון השיש. "אנחנו יושבים ומדברים, והבן שלי יצייר בצד. אם אני אראה לנכון, אתה תקבל את הציור שלו בסוף. ההחלטה היא שלך אם לקחת ציור מילד קטן ולגרום לו לקבוע את העתיד שלך, אבל אני אישית הייתי פשוט תולה אותו על המקרר."

יואב כבש אנחה וקבר את פניו בידיו. אולי כדאי פשוט להתנצל וללכת, להגיד, 'סליחה, טעיתי במקום, אני מצטער על אי הנוחות ושיהיה לך יום מקסים!' ולעולם לא לחזור לבית הקטן והמסכן הזה. אולי עדיף לו להתקשר ליעל, אשתו, ולחזור הביתה בידיים ריקות.

"זה חדש," הקול הקפיץ אותו ממחשבותיו, והוא הציץ בין אצבעותיו כדי לראות את חן מגישה לו ספל מהביל בצבע וורוד זועק עם סמיילי מחייך. היא התיישבה לידו, מושיטה לו את הכוס. "עד עכשיו כל מי שאי פעם בא לפה התחיל באיומים או בכי. אבל אף פעם לא ראיתי מישהו מיואש כל כך."

"את פשוט לא מבינה מה מונח על כף המאזניים." הוא לגם מהקפה ועיווה את פניו. כמה קל לשכוח שקפה שחור מר כלענה כשכולם מסביבו שותים את הזבל הזה באופן קבוע. אולי הגיע הזמן להתרגל לטעם.

"אתה בכלל רוצה להסביר? או שפשוט תחכה עד שהסימן מאלוהים שאתה זקוק לו כל כך יצוץ ואז תעלם מפה מבלי להשאיר זכר?" היא נשמעה מרירה.

"לא, זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל… תראי, לא באתי לפה מתוך החלטה של רגע. שקלתי בכובד ראש את ההגעה לכאן." יואב הניח את הספל על השולחן ופנה אליה. "אני… אני פשוט צריך סימן מאלוהים שאני בדרך הנכונה, זה הכל." 

"למה?" הטון קריר, פוגע, מעלה חומת מגן מידית. היא הזכירה לו לביאה פצועה, מחכה לנשוך.

הוא עצם את עיניו ובלע את עלבונו. "יש לי בן. קוראים לו דוד, והוא יהיה בן חמש עוד שבועיים. הוא… חולה, מאוד. הוא צריך תרומת מח עצם, אבל לא הצלחנו למצוא תורם, מישהו שיסכים להחליף – לא משנה, זה סיפור ארוך. הנקודה היא שהציעו לי דרך פרסום שתעזור לי לבקש עזרה, וכך אני אוכל להגיע לקהל יעד רחב יותר של תורמים, אבל… אני ואשתי הסכמנו שאני אבוא לפה לבקש הנחיה לפני כן. סימן כלשהו של מה צריך לעשות."

"הו," המבט שעל פניה של האם התרכך מעט. היא הביטה בילד הקטן שישב בפינת החדר וקישקש על דף בטוש סגול כהה, וכמעט היה אפשר לראות את מחשבותיה מתגלגלות במוחה. "אני לא מתכוונת להישמע מזלזלת, אבל אתה מצפה שהסימן הזה שאתה מחכה לו יבוא מילד בן ארבע?"

יואב פלט חצי גיחוך. "אולי קשה לך לקבל את זה, אבל הילד שלך הוא הדבר הכי קרוב לנביא שיש במדינה הזאת, או ככה השמועות אומרות. שהוא נביא האמת היחיד בדורנו, ושכל המתיימרים הם סתם נביאי שקר עם מזל בכיס הקטן שלהם." כמובן שבעבודה שלו עודדו את השמועות הללו ועזרו להפיץ אותן. כל תקווה קטנה תעזור.

"יואב – זה השם שלך, נכון? תן לי להסביר לך משהו. הבן שלי אובחן בסכיזופרניה לפני שנתיים. אתה יודע  שהוא נחשב לפלא רפואי? מהרגע שהוא למד לדבר, הוא התחיל להשתגע. ופתאום יומיים אחר כך דופקים לי על הדלת כמה פסיכיים שטוענים שהילד שלי הוא הנביא הגדול שכולם חיכו לו." האישה נשענה אחורה במושבה. "אתה מבין מה זה אומר? חבורת מטורללים רוצים לקחת את הילד שלי ולהתייחס למחלה שלו כאל אוצר!"

הגבר הביט עליה. הקמטים שעל פניה העמיקו כשדיברה, ושיוו לה מראה כמעט… רדוף.

"חן, במה את עובדת?"

"אני גננת בגן שנמצא פה קרוב. זאת עבודה טובה, כי המדיניות היא שהילדים של העובדים באים בחינם." היא שוב העיפה מבט בבן שלה, כמעט מתוך אינסטינקט. "זה בין הגנים החילונים היחידים שנשארו, אז אני לא צריכה לדאוג יותר מדי מה הורים אחרים יחשבו."

"ואחר הצהריים, מה את עושה? פשוט יושבת בבית?"

"איך בכלל אפשר לעזוב? אני חיה בפחד שיבואו לקחת אותו מפה. אני לא יכולה ללכת איתו לאף מקום מהאימה שפתאום יהיה לו את אחד ההתקפים שלו ומישהו יראה. הוא אפילו לא יכול לפגוש חברים מהגן בבית שלנו כי אני לא רוצה שיפיצו את הכתובת שלי." חן נעצה בו מבט חד. יואב נרתע מעט במקומו.

"אם ככה, לא עדיף שימצאו אותו? שכולם ידעו עליו, יהללו אותו ויתנו לו את כל הטוב בעולם?" הוא  ניסה לנסח את עצמו בעדינות. "את תקועה פה בגידול של – "

האם קמה ממקומה בחדות וחטפה את הכוס בעוצמה מידיו. "נראה לי שהגיע הזמן שתלך. אני לא חושבת שהיה נכון להכניס אותך לפה. בבקשה צא מכאן." תמונת הלביאה עלתה שוב במוחו, עיניים שורפות וציפורניים שלופות.

"היי, היי, מצטער שהעלתי את הנושא. את צודקת, הוא רק ילד והוא צריך את אמא שלו ולא שטויות כמו תהילה וחיים טובים." הגבר בעל החולצה המכופתרת דיבר מהר, ידיו עולות למעלה ספק בהתגוננות ספק בבהלה. "חכי, בסדר? בבקשה, אני חושב שאני עומד לעשות משהו נוראי ואני ממש צריך את הסימן הזה מאלוהים."

המבט שהשירה לו האישה בסריג ננעץ עמוק בליבו. הרגש שאותם עיניים שידרו לו – 

"למה אתה לא יכול להחליט לבד, הא? אתה מאמין שאיזה דמות עליונה שם למעלה משדרת לך מסרים דרך ילד בן ארבע? אתה רציני? אלוהים לא קיים! אתם חבורת מטורפים שבוחרים לשים את האחריות על המעשים שלכם בידיים של מחלה נפשית! ואתה קורא לזה 'כל הטוב שבעולם'?"

אכזבה. זה הרגש שאותם עיניים טרוטות שינה שידרו לו.

"נתתי לך להיכנס לפה כי לא רציתי שהבן שלי יבהל מהצעקות, אבל אולי הייתי צריכה לשלם את המחיר הזה. אני מבקשת – " יואב קטע את בליל המילים הכעוסות שלה. 

"חן, יש פעמים שאת מרגישה… תקועה במקום?"

"מה?"

"תקועה. כאילו את שוקעת בחול טובעני, אבל לא משנה כמה את צועקת, אין אף אחד שיבוא לעזור לך? ואת מחכה למשהו, כל דבר, שיגיד לך שהכל יהיה בסדר?" מבטו שוטט לתקרה. הוא לא שם לב לעובש שהיה בפינה מעל המקרר. "זה מה שאני צריך. סימן ממישהו שם למעלה שאומר לי שהכל יהיה בסדר."

הם שקעו בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו שלו. 

יואב הוא זה ששבר את הדממה לבסוף. "את באמת לא מאמינה באלוהים? שיש מישהו שאחראי ודואג להכל…?" 

חן חייכה חיוך קטן ועצוב, שהפך את הקמטים על פניה לקמטוטי צחוק קטנים, והצעיר אותה בחמש שנים לפחות. דמות עלתה במוחו של יואב, של אישה עם נסיבות חיים אחרות, מאושרת וללא דאגות. "אם הייתי מאמינה באלוהים," החיוך נעלם, "לא הייתי יכולה לגדל את הבן שלי, או לחיות ביחד איתו."

האיש התבונן בילד הקטן שישב וצייר בריכוז עמוק, ואז באם שהביטה בו בהערצה ואהבה שכזו, שליבו נחמץ בקרבו. "חן, אם היית במקומי, מה היית עושה?"

"הממ? אם הייתי במקומך? מה זאת אומרת?"

"הבן שלך חולה מאוד, ונניח שהיית יכולה להציל אותו בצורה מאוד מסויימת שהייתה פוגעת באנשים אחרים – מה היית עושה? היית מצילה אותו?" זאת הייתה שאלה קשה, והוא ידע את זה.

היא היססה לרגע, נושכת את שפתה התחתונה. כשענתה, קולה היה חרישי. "אם אתה רוצה לשמוע את התשובה יפת הנפש, הייתי אומרת לך שאני לא אלוהים, והאושר שלי לא יכול לבוא על חשבון אנשים אחרים. אבל כשאני מסתכלת עליו… הוא רק בן ארבע, והוא כל העולם שלי. ויש לו עוד חיים שלמים לפניו… הייתי מצילה אותו, גם אם הייתי פוגעת באחרים." היא הרכינה את ראשה אך גבה נותר זקוף, כמו לביאה שמגוננת על הגור שלה.

כמו רמז מישות עליונה, באותו רגע הילד קם ממקומו, ידיו מקושקשות מהטוש והדף מקומט בין אצבעותיו השמנמנות. "אמא, סיימתי לצייר! אני יכול להביא לו את הציור שלי?" 

חן התבוננה ביואב, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. ואז חיוך קטן עלה על שפתיה והיא הנהנה. "בטח, מתוק שלי. אחר כך תלך לשטוף ידיים, טוב?" 

"בסדר!" הוא נשמע עליז באופן מוזר, כאילו לא חש באווירה הכבדה שבחדר. אולי זה היופי בילדים קטנים השקועים בעולמם הפרטי הרחוק מעולם המבוגרים. הפעוט ניגש ליואב, מושיט לו את פיסת הנייר המקופלת. "אתה יודע שחלמתי עליך בלילה אתמול? אמא – "

"חמוד, אולי כדאי שתלך עכשיו? אני לא חושבת שזה מעניין את יואב, נכון?" האם פרעה את שיערו בחיבה.

"בסדר, להתראות!" ובמילים אלו נעלם הזאטוט מבעד לאחת הדלתות.

"אל תפתח את זה עכשיו." עצרה אותו חן, כשראתה שהוא מתחיל לפרק את קיפולי הדף. "תחשוב קודם על ההשלכות של ההחלטה שלך. אחר כך תן לאלוהים לקבוע, בסדר?" היא ליוותה אותו לדלת, פותחת אותה בחריקה צורמנית.

"תודה, חן." היה מוזר לדעת שבפיסת הנייר הקטנה הזאת מונחת התשובה שאחריה רדף כל כך הרבה. "תודה על הכל, זה לא מובן מאליו." 

היא משכה בכתפיה הגרומות, שיערה נופל קלות על פניה. בחיים אחרים, היא יכלה להיות יפהפיה. "אם זה שווה משהו, אני מקווה שתצליח למצוא תורם לדוד. אני לא יודעת את כל הסיפור, אבל אתה נראה לי בן אדם טוב. אני יודעת שתצליח להחליט מה נכון."

יואב יצא מהדלת, פונה למכוניתו הקטנה. הוא העיף בה מבט. "להתראות, חן שגב. שיהיה לך סוף שבוע נעים."

"אל תיקח את זה אישית, אבל אני מקווה שלא נתראה יותר אף פעם." שניהם צחקו, חולקים מבט משותף. "שיהיה סופ"ש נעים גם לך, יואב." ודלת הבית נסגרה בין שניהם, מותירה את עולם הבחוץ מעט יותר ריקני משהיה מקודם.

הצעדים עד לרכב נראו לו ארוכים וכבדים יותר משהיו בתחילה. הוא מתיישב  במכונית הלוהטת, מסובב את המפתח ומדליק את המזגן על העוצמה הכי חזקה שלו. כשהאוטו מתחיל לזמזם והמנוע מרעיש, יואב אוזר את האומץ לפתוח את הדף המקומט שהביא לו הילד, ששכח לשאול לשמו.

כשהוא רואה מה שורבט על הדף, פורץ הגבר הצעיר בצחוק מתגלגל וריקני, כאילו נפער בליבו חור. בדף מקושקש בכתב כמעט לא קריא ובשגיאות כתיב, 'רפואה שלמה!' עם ציור גדול של לב בצבע סגול חזק וסמיילי מחייך.

זאת לא הייתה נבואה. זה לא היה חלום בלילה, לא היה פה שום נגיעה אלוהית – סתם ילד קטן שהאזין לשיחות מבוגרים. 

זה בדיוק מה שיואב היה צריך. 

הוא ויעל חיו בפחד שנים שמישהו יגלה שדוד, בנם, הוא נביא. זה התחיל בגיל שלוש, כשדוד פחד ללכת לישון. הם ידעו שיגנו עליו בכל מחיר, גם אם מישהו אחר יפגע מכך. שניהם עודדו שמועות על ילד שגר מושב נידח, שיתפוס את מקומו של הנביא הבא ויוביל את כולם לעבר הגאולה. 

יואב הביט בדף בשנית, מעביר יד על חריטות הטוש הדקות. היה לו קשה שלא להשוות את הילד הקטן ההוא לדוד, אבל הוא עצם את עיניו וסילק את התמונה ממוחו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחשוב ככה – הוא צריך שהזאטוט יתפוס את מקומו של בנו. כמו שחן אמרה והוא הסכים איתה – הוא בחר להציל את בנו גם אם זה בא על חשבון אחרים.

"סליחה, חן." האיש מלמל לעצמו, שולף את הטלפון שלו. "אבל אני צריך שהבן שלך יהיה הנביא שכולנו חיכינו לו, אפילו שזה לא נכון." ובמילים אלה, הוא חייג לאשתו.

"הלו? יואבי?"

"היי, מתוקה. את לא תאמיני, אבל זה באמת סימן מאלוהים. דוד צדק, יש פה ילד שיכול להיות הנביא שכולם רוצים." 

 

"אני רוצה לפתוח בתודה לכבוד הכהן שהסכים להתראיין אצלנו היום בשידור הרדיו של השעה שתיים. ברשותך, נתחיל בשאלה שבוערת לכולנו עכשיו – האם מצאנו את הנביא החדש שינהיג אותנו אל עבר הגאולה?"

"זאת בהחלט שאלה גדולה…" פותח יואב, מיישר את שכבות בגדיו ההדוקים. "אני בהחלט מאמין שכן, כי ראיתי את הילד במו עיניי. ויותר מזה, הוא התנבא לפניי. הוא בהחלט הסימן מאלוהים שחיפשנו כל השנים האלה. אנחנו בדרך הנכונה לגאולה." הדף ההוא עדיין תלוי על המקרר בביתו. 

"וואו, מרשים ביותר. אתה ובני ביתך מתרגשים לקראת הגעתו למקדשים?"

"בהחלט. בני דוד קרוב לגילו של הנביא, כך שאנחנו מצפים שהנביא יתאקלם בקלות במקום החדש."

"משמח מאוד לשמוע." המראיין מחייך. "כולם רוצים לדעת שהנביא שלנו בידיים טובות." הוא לוגם מהמים שלידו. "שנחזור לשאלות שלנו? העם צריך לדעת פרטים נוספים על הסימנים לגאולה."

"בוודאי."