סימני מתיחה
מאת: חגית שדה
בֶּאֶרי ביקש שאשלח לו סימן. שלחי סימן, הוא סימס לי; ישר ולעניין. הוא לא הלך מסביב. זה היה מין קוד בינינו. לפעמים בתוספת אימוג'י חסר השראה של לב או נשיקה. הוא דאגן כזה. רצה לדעת שהגעתי בשלום, שהתעוררתי, שאני לא עם אליוט, אם אני חיה או מתה.
אהבתי את הדאגה שלו. הרגשתי חשובה, נראית. החתיך הזה חושב עלי גם כשאני לא לידו. מתעניין בשלומי. עניתי לו באימוג'ים טיפשיים שלא קשורים לכלום והצחיקו אותי. במיוחד אהבתי כאלה שאף פעם לא בשימוש. פסל מאיי פסחא. עיגול חום, תמרור כתוב בסינית או יפנית.
פעם ראשונה קיבלתי 'שלחי סימן' כשיצאתי מהעבודה מאוחר מדי, ולא היה טעם שאשן אצלו כי קמתי למחרת מוקדם מאוד. הייתי עיפה כל כך שעשרים דקות אחרי שהגעתי הביתה כבר הייתי מעולפת במיטה, והתעוררתי כשהתקשר אלי בשתיים בלילה. הוא סימס לי "מה קורה" וקצת אחריו "שלחי סימן (עם לב)", ואחרי שלא עניתי (ישנתי כמו דב בחורף), הוא התקשר כמה פעמים עד שהצליח להעיר אותי. בכל אופן זאת היתה הפעם הראשונה, ומאז שתי המילים האלה הפכו לקוד מקוצר לסימני החיים ששלחנו אחד לשני. כלומר בדרך כלל בֶּאֶרי ביקש ואני שלחתי.
אחרי שרחל נולדה הבנתי אחרת את הצורך בסימן. הבנתי שאם אני שמחה או עצובה, אם טוב לי או רע לי, פחות שינה לו. זה נשאר בגבולות הצורך הראשוני לקבל סימן חיים. שהיקר לך מכל עדיין חי. שהכל עוד קיים ופתוח והפיך ולא סופי. (מבחינת בֶּאֶרי נכון גם לומר סופני).
בהתחלה בֶּאֶרי היה מתוק כמו הדאגה האמהית שלו. הנה עוד מחשבה שהגיעה בדיעבד- תמיד הדאגה שלו נדמתה לי אמהית ולא אבהית. לא סמכותית ומרגיעה. אלא טיפה לא רציונלית, עם גוון היסטרי. עם הניחוחות שמשויכים לנשים. לחולשה אני מתכוונת מן הסתם.
אף פעם לא דיברנו על משמעות הסימן. לא נזקקתי למילים. עניתי לו את מה שרצה לשמוע בלי לתת לעצמי דין וחשבון. בשם הדאגה למשפחה שלנו הוא קצת התערער. הצורך שלו לדעת הכל, להתביע את חותמו בכל עניין, כאילו עצם הידיעה מקנה לו שליטה, הלך וגבר. פעם צץ טון כעוס שלא הלם את המצב והבהיל אותי; היו ויכוחים מרים עם טכנאי שרות וזבנים. בפעמים אחרות (בתדירות הולכת וגדלה) היה בודק את החשבון מהסופר ומתרה על מוצרים מיותרים. פעם נזף בי על מחיר של חולצה שקניתי ודחק בי להחזירה לחנות.
אבל רצה אותי כל הזמן לפניו ומאחוריו ומצדדיו. ידעתי לענות תמיד ומיד כשהתקשר מבלי שביקש. פגישות עם חברות רק בשעות האור. למדתי לשלוח לו מיקומים, סלפים קבוצתיים שמוכיחים העדרות גברים, להשאיר פתקי חניה גלויים, שידע איפה ומתי. סימני חיים רציפים, זמינים. חייו תלויים בסימני חיי, וגם חיי.
אבל המידע היה מוגבל. השתייכנו לשתי רשתות חברתיות שונות. בֶּאֶרי היה מחבריה הראשונים של הסניף המקומי של רשת שורש, שנוסדה שנתיים קודם לכן כשהתחלף השלטון בארצות הברית. ואני הייתי חברה ותיקה בפארקס, עוד מהתקופה שהיתה רק פלטפורמה תרבותית.
יכולתי לעבור לרשת החברתית שלו. ב 2018 קנסות המעבר מרשת לרשת היו סבירים ולא נדרשה המתנה של שנה כדי לקבל נקודות זיכוי ושרותים מוניציפלים. ושורש הכי התאימה לזוגות כמונו. התפלאתי שאנשים עם בעיות-זוגיות כמו שלי לא עשו את זה.
התפלאתי ולא התפלאתי. הרי בין כל הרשתות התקיימו הפיצולים האלה. פודקאסטים סגורים, הפרדות קפדניות בין סוגי מוזיקה, סדרות, ארועים חברתיים. פובליציסטים שניתחו עובדות סותרות וכל מגה פיד כזה התנהל ללא נגישות לשאינם חברים.
ידענו על קיומם של פידים אחרים אבל חששנו או התעצלנו לברר מה באמת מתרחש בהם. אבל ככל שכל זרם התעבה יותר, כך המעבר בין הרשתות נהיה קשה יותר. שנה לאחר מכן המעבר הפך לכמעט בלתי אפשרי.
חברות שלי שאלו:
"איך את מסוגלת לחיות עם שורשיסט". הם היו דתיים ושמרנים מדי בשבילנו, שהיינו פמינאציות עצמאיות ומשוחררות, ואני חשבתי: כל העולם מתערבב ומתבולל. את הנהר הזה אי אפשר להסב לאחור, ולהן אמרתי:
"בֶּאֶרי נדרש להרבה יותר ליברליות ממני בשביל להתחתן עם אחת כמוני, אז תשתקו".
היום זוגות בי רשתיים הם חזיון נדיר. גם לפני כמה שנים זה לא היה נפוץ במיוחד. שכיח כמו זוגות מעורבים של חילוני ודתי. ערבי ויהודי. זה שעשע את החברים שלנו. נתן להם על מה לדבר ולספוק כפיים. רובם מחלו על התעוב הבין רשתי שהלך והתעצם, והסכימו להחריג בלבם את בן הזוג המוקצה. אולי שערו שהאהבה שלנו גדולה במיוחד אם אנחנו צולחים מהמורה כזאת.
מבחינתי להתעלם מהפערים היה פתרון לגיטימי. הרי כל העולם התעלם ושום מחיר לא נגבה. ביני לביני חשבתי שההפרדה המוחלטת של הרשתות משרתת את המשפחה החדשה בת זמננו. מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשמור על זהות עצמאית. על עצמאות בכלל. אבל לשקט התעשייתי ששרר בינינו הצטרף בוז מריר, חד סתרי. בזתי לבֶּאֶרי ולקהילה החדשה והמטומטמת שלו.
בֶּאֶרי לא היה פעיל במיוחד ברשת. הוא בילה הרבה שעות בגלישה באתרי שורש, אבל רק לעיתים התנדב לאבטח הסעות של מאמינים ופינוי פולשים לאדמות מדינה. אז היה יוצא מוקדם בבוקר בהסעה לאזורי המחלוקת, וחוזר הביתה בהתרוממות רוח. מספר לי על נטיעות ועקירות בנוף בראשיתי, על הקירבה לאלוהים וטבע, ואני סלדתי מרוח האלוהים, וכיניתי אותו צדקני אבל אהבתי את האור בעיניו.
מוצאי שבתות ובקרי רביעי היו השעות שהקדשתי לפעילות בפארקס, הרשת שלי . בֶּאֶרי נשאר לשמור על רחל ומחה על תרומתו העקיפה למאבק הנגדי. יצאתי לצמתים ולירושלים להפגנות המפורסמות, משולחות הרסן שהתנגדו למעורבותה של המדינה באורחות חיים פרטיות, ואז היה תורו של בֶּאֶרי להתפלץ מפשיטת הרגל המוסרית והאמונית שלי. פעם שורשיסטים תלשו מראה מהסוזוקי שלי ואני טענתי שחיבלו ברכב כי קשרתי לו דגלים ורודים ובֶּאֶרי אמר שדפקתי את האוטו ואני מעלילה על חבריו לרשת מעשים שלא היו עושים לעולם ליהודי. כשהרשת שלי הוצפה בתמונות של פרעות מבית היוצר של שורש הוא הכחיש בתוקף והדגים לי איך זוויות צילום שונות מייצרות מסרים הפוכים. גינה את המניפולציות התקשורתיות של פעילי פארקס ואת ההתנהגות המופקרות במצעדים. התמיכה שלי בקהילת הלהט"בים עוררה בו גועל. הוא נחרד. ביקש שחברה פעילה במיוחד בקואליציה לביטול ועדות ההפלות לא תבוא אלינו הביתה. דמעות הציפו את עיניו. "אין בינה לבין רוצחים שום הבדל".
אני חושבת שההפרדה הזאת שימרה בינינו אש, שאילולא היא היינו שוקעים לשגרה מעיקה. הלהט והיצר פלשו לבית שלנו במושב שדמות שיטה. האגרסיביות התקבלה כבעלת שיח בלתי נמנעת.
כאמור וידוע, הגישה לרשתות מותרת רק לחברים, כך שלא נחשפנו לתכנים זה של זו. שררה בינינו חשדנות בשל כך. יש גבול למידת האמון שאפשר ליחס לחיוכים וליטופים כשרשת הבית שלך משדרת תמונות ברורות ברזולוציה גבוה, הוכחות גמורות למעשי נבלה, והאנשים החכמים והמנוסים ביותר שהכרתי מפרשים בבהירות רבה את משמעות המתרחש. התחושה היתה הדדית. השתדלנו להשאיר את האידיאולוגיות מחוץ לבית, לא תמיד בהצלחה. לפעמים שכב איתי כאילו הוא מעניש אותי. עסוק בעצמו והפנה לי גב מיד אחרי שבא על סיפוקו. היו לו סנקציות חמקמקות שאי אפשר ממש להתלונן עליהן.
שערתי שבֶּאֶרי עובר על חוקים שבין אדם לחברו מתוקף אמונתו. אף פעם לא חשדתי שהוא אינו נאמן לי. על בֶּאֶרי היתה ההשפעה הפוכה. הוא לא סמך על שיקול הדעת שלי. ראה בי תינוקת שנשבתה. חשש שאני רומנטית וניתנת להשפעה. שאמעד ואתאהב באחד הפעילים. הוא השתוקק לדעת מה אנחנו עושים שם, אבל נמנע מכל מחווה שיכלה להביע הכרה בקיומנו. שליחת הסימנים הפכה תכופה ומעיקה.
אבל אותי ניסה לשקם. "בואי איתי רק פעם אחת למשימת שיטור", הוא הפציר. "תראי את היופי של ארץ קדומים". הוא קיווה שיום אחד נגור באדמות המריבה ובתבונתו לא אמר על כך דבר.
כל הקרבות הללו נעדרו מהמרחב הציבורי. ערוצי מלכות1 לא שידרו לא את אלה ולא את אלה. כך ששנינו היינו מאוחדים בזעם על השלטון שמדכא בדרכו האדישה מהלכים חברתיים חשובים, וכל אחד מאיתנו טען ברוח הזמן שהעובדות המוצקות מצויות בעולמו וההזיה היא נחלתה של זולתו. הויכוחים ביננו הגיעו תמיד למבוי סתום.
***
יום חמישי אחד, כשבֶּאֶרי היה באחת ממשימות האבטחה שלו, השתתפתי בחזרה למיצג שרצינו להעלות ברחבת הבימה. לא סיפרתי לו על הפגישה, ולקראת הצהריים הגיעה דרישת ההתפקדות שלו.
התלוננתי לאביבה. היא לא שאלה שאלות. לקחה את מכשיר הטלפון שלי והתקינה בו את אפליקציית IBOOT . רק לעובדי מדינה הותר להשתמש בה. היא שלחה לבֶּאֶרי סלפי שלי עם באני הכלבה שלנו בצרוף המיקום של ביתנו. אחר כך יצאה איתי למרפסת והסבירה לי את עקרונות השימוש הבסיסיים של היישום. הם חשבו על הכל ב8200. האפליקציה נמצאת בתוך אפליקציית התחזית של מזג האוויר. זמינה ותמימה כמו רוח אחר הצהריים שעולה מהים.
"איפה את רוצה את העוזרת האישית שלך?" אביבה שאלה
"אילָת". אמרתי לה. שנה לפני כן ירדנו לצלול שם. כל יעד שביקרנו בו נשאר בתפריט הכללי, היו שם המון מקומות מהארץ וכמה מהעולם. הקשָה מהירה גילתה תחזית מפורטת ומעודכנת לשבוע מראש, מזכרת ממקומות נשכחים.
אני חושבת שהיא הבינה שמדובר בפיקוח נפש. עכשיו יכולתי לשלוח לבֶּאֶרי מיקומים של מקומות שלא הייתי בהם, להוסיף לתמונות אנשים שהיו בעיר אחרת, לזייף תנועה ממקום למקום. לשנות זמנים בנספחי האינפו של הצילומים.
גם אם פתאום החשדנות של בֶּאֶרי היתה מעבירה אותו על דעתו והיה מחטט לי בטלפון הוא לא היה מוצא את הישות הוירטואלית שלי.
והיא היתה חרוצה ויסודית. ההתאמה שלה היתה מרשימה בהחלט. הדיאלוג האינטנסיבי בינה לבין בֶּאֶרי עבד. היא ענתה לו בשפתו; מדי פעם אפילו התכתבה איתו בווטצאפ, את האימוג'ים המוזרים העלימה מהשיח ביניהם. הוא נרגע. הבקשות למיקומים ותמונות התמתנו. התרשלתי בשליחת סימנים, כי בת דמותי הקדימה אותי ושלחה לו הודעות על דעת עצמה.
מהיום ש IBOOT נכנסה לחיי נפתחה תקופה הרמונית ורגועה יותר. כאילו רעש טורדני פסק לפתע. היו ימים סוערים בחוץ. מגפה, סגרים, מהפכות וגנבת דעת, אבל בבית שלנו, שהיה בו יצוג הוגן לזרמים השונים בחברה, התקיים מין שקט שלפני הסערה שטעינו לפרש כימי ביאת המשיח. מגורי זאב עם כבש. בישלנו ארוחות מושקעות. השמנתי קצת וסימני המתיחה מההריון דהו. רחל המתוקה למדה ללכת. פיטפטה מילים ראשונות. מילים אחדות שזרים יכלו להבין: ביי לשלום, דה לתודה, טו לבובת החתול שלה. ואוצר מילים עשיר של קריאות וגירגורים איתנו, שיחות ארוכות ומורכבות, ואנחנו הבנו כל הברה שיצאה מפיה. היא ישנה כל הלילה והיתה רגועה ומלאת שמחה. אולי כי שנינו בילינו שעות רבות מהרגיל איתה בבית. תקופת החרום ההיא נדמתה לזמן יציב ובטוח. הפעילות הרשתית של כל אחד מאיתנו סיפקה עניין ומשמעות. היינו נסערים ומודאגים אך הפעילות עצמה היתה מרנינה כמו מחנה צופים למבוגרים.
העובדה שהיה בכוחה של אפליקציה לחולל שינוי כה גדול בחיי היתה אמורה לפקוח את עיני אבל לא כך היה. אשה חכמה כמוני היתה אמורה להבין שיום אחד יכה ברק מתוך השמים הכחולים, וכך היה. גם אם לא בהתקף צפוי של קינאה וחרדה.
ביום מותי יצאתי מאוחר משתכננתי וכמעט פספסתי את ההסעה. אביבה הבטיחה לבני שתקנה לו קפה במעבר תורמוס אם יחכה לי חמש דקות. היא היתה קונה לו קפה בכל מקרה, כמו שתמיד עשתה כשהסיע אותנו לפעילות באדמות המחלוקת, ובני היה מחכה לי בכל מקרה אבל תמיד שמחנו להפגין נדיבות כלפי חברים לדרך.
טיפטף כשהגענו. בקצה הצפוני של השדה היו מוטלים פגרי עצי זית. צמרתם באדמה, שבר גזע רחב ומפותל מצביע השמימה.
הלכנו אחרי מוסא להביא את יריעות הברזנט. התכוונו למסוק את העצים המתים, להציל מה שאפשר מיבולם האחרון. חשבנו שהשורשיסטים עשו את שלהם. לא חשבנו שאפשר להרוס יותר מההרס שכבר זרעו לפנות בוקר. לא ציפינו שיחזרו להשלים את המלאכה.
ידידיה היה בין הנערים שנאספו בראש הגבעה מעל המטע העקור. הם הצטיידו באבנים ומוטות ברזל והתכוונו לדהור למטה כמו להקה של אינדיאנים כשהוא חשב שהבחין בי. לבשתי מעיל פוך דק בצבע ורוד. כמה ימים קודם לכן המעיל הורוד גרם להילולת שירים ובדיחות כשהורידו את בֶּאֶרי בביתנו בתום כנס. הוא עיקב את החבורה וסימס לבֶּאֶרי.
"הורודה שלך בכפר חרובים?"
לקח קצת זמן עד שההודעה נמסרה למכשיר הטלפון ועד שבֶּאֶרי ענה לו. הוא כתב לידידיה שלא, אשתו לא שם, אבל הוא בודק ליתר ביטחון. ידידיה המתין. בימים שאחרי אסוננו הוא נשבע לבארי שיצא מגדרו כדי לעקב את החבורה עד שוידא שאינני שם. חבריו השתוקקו כבר לרדת לשטח, והוא הורה להם להמתין. אמר להם שהוא מאזין לתדר של כוחות הביטחון לוודא שהם לא בסביבה כדי שלא יעצרו אותם. (בריוני השורשיסטים פחדו ממעצר כמו ילדות). מנסה להכשיר את הלבבות לאפשרות שיאלצו לוותר על השלמת המשימה, ולהפקיר את האדמה הבזוזה עד הזדמנות אחרת.
בֶּאֶרי סימס לי "איפה את? שלחי סימן"
לא הספקתי לראות את המסרון ההוא. לא ראיתי את מה שאני הוירטואלית ענתה לו ללא שהיות.
תמונה לא בפוקוס שלי במטבח, רחל בזרועותי מקמטת את אפה הקטן. (התשובה הרשמית לשאלה איך עושה ארנב). שדמות שיטה. נחלה 94.
"clear", בֶּאֶרי כתב לידידיה. ודקה אחרי הוסיף "שכוייח. שמרו על עצמכם"
האישור ניתן. אור ירוק. ידידיה סימן לחבריו והחבורה שעתה במורד הגבעה בצרחות. זרקו אבנים והניפו והנחיתו את המקלות שלהם ללא הבחנה. באוויר, על ענפים וסלעים, כשהשיגו מי מאיתנו שלא הצליח להמלט היכו אותו בחמת זעם. רצתי לכיוון הסככה שלידה חנה הרכב של אבי.
הייתי מבוהלת כהוגן. נפלתי והתרוממתי שוב. הרגשתי מן רעד משתק שהתקרש בצינורות הדם. מתפשט כמו בשורה רעה מהבטן עד קצות הגפיים. רצתי שפופה. הראש ריק ממחשבות. בעוד רגע יתרוקן גם מן הרקמה הלבנבנה המונחת מפותלת בתוך גולגלתי. כמה צעדים כושלים לאחר מכן מעדתי שוב. הפעם על אבן גדולה. נפלתי בעוצמה על מוט ברזל מעוקם שהיה תקוע באדמה ופיצח את גולגלתי.
התגובות ההמומות בפארקס ציינו בסלידה איך דקות ארוכות נמשכה ההתפרעות גם אחרי שנפגעתי. בארי התבשר על מותי רק אחרי הצהריים על ידי כוחות הביטחון. ידידיה שמע על זהות המנוחה כששוחרר למחרת מהמעצר. הוא הספיק להשתתף בהלווייתי.
עזבתי את שדמות שיטה לנצח אבל אני חיה ובועטת בפיד פארקס. מזמינים אותי לפאנלים על זוגיות ומיניות. כשרחל תגדל ודאי תבחר להצטרף לרשת פארקס. היא תרצה לפגוש אותי. לבֶּאֶרי אני ממשיכה לשלוח סימנים. חזרתי לאימוג'ים המשוגעים מפעם. הוא פנה לרשויות בנסיון לסגור לי את היוזר. ניסה כל מיני התפלפלויות על שימוש לא חוקי, אבל מלכות1 לא מוכנים להכנס לטריטוריות האלה. זה מטריף אותו.
