סימני שאלה
מאת: חנן גויטע
הם הביטו זה בזה ארוכות. כבר שנים שהוא לא יודע מי הוא, רחוק מעצמו ותיבת חייו עומדת זמן מה בשאלה.
"החיים חזקים מאתנו" נאנח הגובלין, "אם אתה מחפש את עצמך, אינך צריך ללכת רחוק אך זהו מסע שעליך לעבור. אנחנו גולים מחוץ לארצנו, הולכים דרכים ארוכות ומייגעות, רק כדי להכיר שמקומנו היה כל הזמן אצלנו פנימה".
"למה זה כך?" שאל הילד.
הגובלין הביט בו בנער המתבגר והנהן בראשו כמו יודע את מחשבותיו, "אתה מחפש הגדרה לעצמך. האם חשבת פעם מה היא הגדרה?" שאל הגובלין.
"הגדרה היא מלשון 'גדר', לשטח אין משמעות אם הוא לא מתוחם בגבולות. הגבולות הן שנותנות את המשמעות והופכות את השטח לבית, ובתוך הבית כל גבול מגדיר את החדרים".
הגובלין עצר לבחון האם הילד מבין את דבריו, אך זה הישיר מבט כמו אומר 'המשך'. "בתוך תוכך אתה מרגיש שאתה הכול, גם אני הייתי כמוך, ולדעתך ל'הכול' אין גבול שהרי הוא הכול ומצד שני אתה מוצא את עצמך חסר".
"האם זוהי גזרת גורל?" הילד הרגיש כי חידת חייו שקולה כעת במאזניים "האם ישנה תשובה שתשיב אותי לעצמי?" נאנח הילד ומשך את הברדס למטה.
"אינך מבין? דווקא מתוך הניגוד אתה מוצא את עצמך. אותם המפגשים שבין הרעיונות הם שמלמדים אותך מהי הדרך הישרה לך, מה הן באמת מחשבותיך ורצונותיך" השיב הלה בחדות. "רק שלעיתים נראה שאינך מעריך את הקיים בך משום שלעולם אתה חי רק בניגודים, חי בגבולות בין המותר לאסור, בין האני לאחר, ולעולם אינך נהנה מהמרחב שבתוכך".
הגובלין השתהה והמשיך "תראה את גודל החדר, האם דומה עליך שהייתי נהנה לשהות בו אם לעולם הייתי צמוד אל הקירות?".
קול מנגינה קטע את שיחתם, שעון הקיר הורה על השעה הארוכה אותה עברו יחד. הילד התבונן בו, בשעון הזהב המעוטר שבלט היטב בין קירות החדר האפלים והקרים. "למה לך שעון?" שאל הילד ומיד השיב "הבנתי, הזמן מצביע בדיוק על הנקודה הזו, הוא ממש כמונו. הוא הכול ומאידך אינו אלא חוויה מוגדרת. אנחנו מתחמים אותו בכלים מציאותיים כדי שיהיה בר תפיסה, ועצם הגדרתו בשעון מביאה עמה את המשמעות לדקות ולשעות".
"אכן כן" ענה הגובלין "הזמן תופס מרחב רק כשישות חיה מעמידה אותו. גלגל החמה מסתובב על צירו ואתם בני האדם מחילים עליו את הזמן שבתודעתכם".
פתאום עצר הגובלין את דבריו, חיזק את מסעד הכיסא שעליו ישב, ואמר "זו שעה ארוכה שאנחנו משוחחים ואיני יודע מהו שמך".
"מדוע חשוב לך שמי?" שאל הילד.
"משום שגם השם הוא הגדרה, האם לא שמת לב לכך?" ענה הגובלין.
"השם הוא הגדרה שבה העולם מגדיר אותך מבחוץ, וכמה שהדבר הזה שייך לך לעולם אינך משתמש בו, הוא שייך רק במקום בו ישנם עוד אנשים, עוד ניגודים חוצה לך".
פתאום משהו במחשבותיו של הילד התחילו להתבהר, הרבה דברים יודעים הגובלינים חשב לעצמו. אך מניין זאת?
"כיצד אתה יודע את חוויותיי?" שאל הילד, "מעולם לא היית בארצי ולא חיית בין בני האדם".
"אכן מעולם לא חייתי בעולמכם, אך דווקא משום כך אני יודע" השיב הגובלין.
"גם העולמות הם הגדרות, שכן הם מוגבלים וגובלים זה בממד של זה. בדיוק כפי שבתוכך גובלים עולמות המחשבה, הדמיון והרגש. מתוך עצמי פנימה אני מכיר את עולמי החוצה, איני צריך סמנים חיצוניים לכך" שטח הגובלין את משנתו.
"קוראים לי 'תום' " השיב הילד.
"ומה משמעות השם?" שאל בר שיחו.
"התום הוא השלמות" ענה הילד.
"האם אתה סבור שיש שלמות בעולמך?" שאל הגובלין.
הילד השתהה והשיב "לשם כך הגעתי הנה, במטרה ובחיפוש אחר דבר זה. כבר מצאתי את אנשי העולם אומרים שיש אבנים טובות בהרי האודימוניה, אולי אגיע לשם יום אחד".
הגובלין הניד בראשו לשלילה, נראה שדבר מה שאמר הילד עשה אותו לא מרוצה.
"אתה מסתכל על סימנים שנמצאים חוץ לך" השיב הגובלין, "אתה מתנהג כמו אור הירח שאין לו כלום מעצמו. ממבטם של אנשים אתה שופט את מעשיך, מתנועות הטבע אתה קובע כי אין זה יום טוב, ופסוקי דת מהדהדים בראשך ועל פיהם יישק דבר חייך.
לעולם אינך בוחן את הדברים מתוך עצמך. עולמך אשר שאלתי עליו הוא הוא עולמך פנימה".
הגובלין הסיט את ידו ולפתע התגלו בקיר שתי דלתות עץ ישנות וגדולות. ריח עבש אפף את החדר ותחושה מוזרה אחזה בתום הצעיר וכפות ידיו עקצצו.
"דיברנו הרבה" אמר הגובלין "כעת עליך להמשיך הלאה".
תום בחן את סביבתו כמו בולע הכול, הוא יודע שהוא לא יהיה פה עוד הרבה זמן לחוות את המעמד המפעים הזה. אין זה ארמון מלכים, ואין הוא קיבל פה תענוג גשמי כזה או אחר, אך דומה שאת שיעור חייו והמפתח לאושרו הוא מצא כאן.
"לאן אפנה?" שאל תום.
תום חש לפתע מועקה, הוא הבין שהבחירה כעת תגדיר אותו, תסמן אותו. הדרך שבה הוא יחליט ללכת תסמן את מסלול חייו והוא זה שיישא באחריות. הוא היה מעדיף לא לבחור ופתאום זה היכה בו כמו ברק. לעולם הוא לא בוחר, לעולם הוא משאיר את הבחירה בידיים של האל או של הגורל, מצפה שכוח עליון כלשהו ייקח את המושכות וימשיך מכאן.
"לעולם אני צועד אך ורק לאן שרגליי מוליכות אותי" ענה הגובלין וקימט את כובעו מטה.
"האם תמשיך לדבר בחידות?" שאל הילד.
"אין זו חידה" השיב הגובלין.
"רגליך הם הרגליך, אם תלך אחריהם בלי חשיבה או בחירה הן יובילו אותך לאן שיובילו. אתה מחפש פה פרמטרים ודברים למדידה "איזו דרך טובה יותר" אך החיים מלמדים אותנו שלא תמיד יש אחת כזו, לפחות לא מודעת. לא תמיד ישנו מקום למחשבה, עם זאת, לרצון יש. לך אחריו, נסה ופול, וקום ופול, עם הדרך אתה תצמח".
תום חש משהו מדגדג בכיסו, מתחת לנדן בה מונח פגיונו. הוא הכניס את ידו פנימה והוציא משם מטבע זהוב. "כמה אירוני" חשב לעצמו, תום כמעט והטיל אותו במשחק "עץ או פלי", אך מבטו של הגובלין עצר אותו.
אין עוד ניחושים חיצוניים, אין עוד סימנים מבחוץ, יש רק תביעה פנימית שאת ההיכרות אתה הוא מתחיל עכשיו. השליטה על חייו היא אך ורק שלו.
הוא פנה אל הדלת הימנית והחל פותח אותה. "זהו? כבר בחרת? הכיצד?" שאל הגובלין.
"זה עניין שלי בלבד" ענה תום ויצא בעודו שומע את צחוק קולו של הגובלין, מלא סיפוק על הדרך שעבר.
ב. מגודל למציאות
תום התעורר, כאב חד פילח את ראשו בעקבות הנפילה. ריח הוורדים בחצר גינת הוריו היה מוכר לו, והבטן המקרקרת רק הזכירה לו כמה הוא התגעגע הביתה, בעיקר לארוחה דשנה.
בעודו מדדה על שביל העפר הוא נזכר בדבריו של הגובלין ובשאר החוויות שעבר. מנסה לעכל את התחושות, בעיקר להבין מה היה שם ומה הוא לוקח.
איך הוא הגיע לכל זה? הוא מסתכל על עצמו ורואה שוב את הנדן ונזכר "הפגיון הזה" סינן לעצמו תום, "הסמל שעליו הבהיק כשביקשתי שמשהו ישתנה כאן, שיוציא אותי מהשיממון של חיי".
על הפגיון היה חרוט "מ. ב. ט" , תום לא ידע מה משמעות הדברים. הוא הבטיח לעצמו לחזור שוב אל התיבה ההיא בעליית הגג, למצוא פתרון, אם רק אבא היה כאן לענות לו על זה. בינתיים ישנם דברים תכופים יותר, כמו אומצה ומשקה מהביל.
תום לא אהב את אביו, למעשה היו לו רגשות מעורבים כלפיו. בעודו גומע את המשקה הוא נזכר כיצד אמר לו אביו שהוא תמיד יהיה שם לצדו, אם רק יבחר ללכת בדרך הטובה, בדרכם, בדרכו שלו.
אך תום מעולם לא הבין זאת, אביו עזב לפני כמה שנים אחרי מפגש משמח שהיה להם. הוא אמר לתום שהם עוד ישובו להתראות אך כבר שנים שהוא נמצא לבד, לפחות כך הוא מרגיש.
"מי שם במטבח" קטע קולה של אמו את מחשבותיו.
"זה אני" ענה תום.
"התעוררת מוקדם היום תום חמודי?" שאלה אמו.
"אימא, תפסיקי לקרוא לי חמוד, אני כבר לא ילד" רטן תום.
"בשבילי לעולם אתה תהיה הילד שלי" השיבה אמו תוך כדי שסידרה את שערותיו כפי שהייתה עושה תמיד.
"אימא, מהי "הדרך הטובה"?" שאל תום.
"עלינו להבין קודם מהי דרך" ענתה אמו תוך כדי סידור הצלחות בארון, "דרך יכולה להיות קטע או מסלול, כזה שמחבר בין שתי נקודות אותם אנחנו עוברים. הוא יכול להיות מוחשי ויכול להיות רעיוני. דרך יכולה להיות משהו שאתה עובר עם עצמך, השאלה אם רק תחליט לצעוד".
"ואם כן" המשיך תום, "מה עושה אותה לטובה?".
"בשביל כך עלינו להבין מהו טוב" השיבה האם. היא טרקה את דלת הארון ופנתה חזרה אל היציאה מן המטבח. "אל תשכח לנקות אחריך" הפטירה "זה בטוח טוב", והשאירה את תום מלא מחשבות ומבולבל.
תום החזיר את ידו אל הפגיון המוסתר והתבונן בו, שוב הוא לחש "שמישהו יעזור לי" אך הסמל כבר לא האיר כמו בפעם הקודמת.
קשה לחזור למציאות אחרי אורות גדולים שכאלה. פתאום הכול נראה סתמי ויבש. כיצד שאר האנשים בעולם מעבירים את ימיהם? בחוסר משמעות? בעוד יום של מרוץ אחר עבודה בעבור מזון שיאפשר עבודה נוספת? "איך מתמודדים עם המציאות הזו?" חשב לעצמו תום.
"ברק מאיר בחשכה רק לרגע, ושוב הכול שחור, אך גם זה מספיק כדי לדעת את המשך הדרך" היה כתוב על תמונת הקיר הישנה במטבח.
נדמה היה לו לתום כאילו משהו זועק לו, מסמן לו שיש שביל שעליו לצעוד בו, אך ככל שהוא מתקדם השאלות גוברות. תום ניגב את ידיו במפית שעל השולחן ויצא החוצה מבלי לסדר אחריו, "אני חייב כבר לעלות על זה" הצדיק את עצמו.
תום פנה חזרה לגרם המדרגות וטיפס בשקט אל עליית הגג. אף אחד לא צריך לדעת את מה שעבר עליו, זה בינו לבין עצמו. הוא הפשיל את השרוולים, סיבב את המפתח באיטיות עד להישמע צליל הפתיחה.
עליית הגג הייתה מקום צר וארוך שבסופו היו שולחן עבודה מעופש וכיסא. מתחת לשולחן נחה לה תיבת עץ של אביו. תום הרים את התיבה והניח אותה על השולחן. "נראה שמשהו שונה בה" חשב לעצמו. ואכן משהו היה אחר, אור אדמדם בצבץ מבין חרכי התיבה.
"מוזר" חשב לעצמו תום, "כשפתחתי את התיבה רק הפגיון היה שם".
ליבו החל לפעום בקצב עולה, הוא הסיר את מנעולי התיבה והחל פותח אותה בדממה. לפתע נתגלתה לפניו אבן טובה ויפהפה. תום הושיט את ידו לאבן המאירה, גופו רעד והוא חש אגלי זיעה מצטברים על צווארו.
ידו התקדמה באיטיות, "אני רק אסתכל" חשב לעצמו. תום אחז באבן.
בום. קול נפץ חזק נשמע, היה זו נורת הלהט שהאירה את החדר. תום הרגיש יד לופתת אותו מאחור, ונשמתו נעתקה. "לא בבקשה" ניסה לזעוק, אך יד אחרת אחזה בפיו לבל ישמיע קול.
"לא למדו אותך שלא נוגעים במה שלא שייך לך?" נשמע קול חד וכעוס. "עכשיו אתה תראה מה זה". הידיים לפתו אותו חזק והוא חש נמחץ. זקנו הארוך של האיש השתלשל עד לפניו של תום וריח חמוץ חזק נישא באוויר. עשן ירוק וסמיך החל לאפוף את החדר, תום שמע את האיש לוחש מילים ובהבזק חד הכול נעלם.
ג.
תום שכב בחדר חשוך ושלשלות הידקו את ידיו. "איפה אני?" שאל תום לחלל הריק ודומה היה שאיש לא מקשיב לו.
לפתע החלו דמויות רצות הלכות ושוב מסביבו ושוב חשכה, ופתאום שכנים ומכרים הופיעו ושוב נעלמו. הכול נעשה כמו מערבולת עד שתום חש צורך להקיא, הוא חש סחרחורת מכל הריצודים האלו. ושוב נעשתה חשכה.
"אתה בכלא המחשבות" ענה לו קול מהחשכה, "דומה שתמיד היית שם". צעדים מדודים נשמעו מתקרבים אליו ולפתע התגלתה מולו דמותו של האיש שאחז בו קודם לכן.
האיש היה מבוגר בימים ובעל זקן מחודד. הוא עטה לגופו גלימה שחורה בעלת עיטורים אדומים כסופים ונראה היה שהיא בלויה מעט. כובע קוסמים מצונף הסתיר את גבות עיניו, דבר שהבליט את עיניו הכחולות.
"מי אתה? ומדוע אתה מתנהג אליי ככה?" רצה תום לדעת "לא עשיתי לך כל.. כלום".
"חבריי היו קוראים לי 'מולי'" ענה המכשף.
"ומדוע אתה כולא אותי פה?" שאל תום.
"למעשה אתה כלאת אותך פה" השיב "אתה שהלכת אחרי מחמד עיניך למלא תאוותך. כאלה הם בני האדם, רודפי בצע".
"מה זה המקום הזה?" חזר תום, "מה הוא כלא המחשבות?"
הקוסם השתהה מעט, החל להסתכל סביב ונאנח. נראה שרצה לומר דבר מה אך חזר בו, ושוב החל מפקפק. "הכול בגלל השדון המזורגג" הוא סינן לעצמו.
"המחשבות מרכזות את כל אותן החוויות שחווית בדרך, את כל הסימנים וכל הצלקות שאתה נושא עמך" פתח הקוסם. "כולם רצים להרי האודימוניה, במרדף אחר האושר, שקט ושלווה. שם בהרים חוצבה אבן זו, אך היא נושאת בחובה קללה".
"ומהי הקללה?" שאל תום.
" עכשיו יאמר הרוצה,
לקפוץ אל המעבר.
אין פה סדר
כי אם שבר".
תום חש מבולבל מעט, ומשהו הרגיש לו שהוא הלך רחוק מידי. "מה זה אומר?" שאל תום.
"כולם רוצים את הטוב" ענה המכשף "אך המציאות היא יבשה ותהליכית ואנו רוצים אותו עכשיו. ובזה ניחן הקסם, באפשרות השינוי ברגע"
המכשף פיהק והמשיך "אך לכל קסם ישנו מחיר".
"מה עליי לשלם כדי להשתחרר מכאן?" שאל תום. החדר שוב נעשה מסחרחר, דמויות שבו ועלו והשלשלות נעשו בוהקות. הכול היה כל כך מוזר, תום הרגיש שהוא מכיר את התחושה הזו ובו בזמן הוא חש זרות וניכור אליה.
קולו של המכשף שבר הסחרור "אתה מוסח רבות, אתה חסר קשב. מדוע אחזת באבן? מדוע הגעת כה רחוק עד אליה והיית חסר מעצורים למלא את תאוותך?".
"אני לא יודע לבד" ענה תום, "מה כבר עשיתי? למה הכול צריך להיות מסובך כל כך? אנחנו רודפים אחרי האושר במטרה להיות שמחים, במטרה להרגיש מילוי".
"האם זה ממלא אותך?" שאל המכשף "האם משהו מילא אותך מעולם וחשת מסופק?".
"לא" ענה תום בצער.
"אם כן, מדוע אתה ממשיך להיות עסוק ברדיפה? מדוע שלא תעצור ותתבונן במה שיש לך? תשמח בחלקך" ירה אליו חזרה המכשף.
"משום שזה לעולם אינו מספיק" השיב תום. "למעשה אני חושב שאם יש בי תביעה פנימית שכזו זה אומר שיש מקום שבו אמצא שלווה, יש מקום שבו יש מעבר. אני מנסה ומנסה אבל המציאות שלי לא נכספת כמו שאני מדמיין, ולעולם אני כבול באזיקים" תום השתתק, נפלה בו הבנה.
המכשף חייך כיודע סוד,
"אזיקי המחשבה" אמרו שניהם.
"אני רוצה חופש" המשיך תום. "אני רוצה שחרור, אני רוצה את מה שמעבר לכל דמיון".
"כלא המחשבות נעשה כזה ברגע שאנחנו מסתכלים עליו ככזה, כשבורחים אל הדמיון במקום להתמודד עם המציאות. לכל ממד יש את המחיר שלו, ככה זה במציאות הכול בתהליכים" ענה המכשף.
"האם אתה סבור שכל בעיותך יפתרו לו יכולת לחיות את אותם הדמיונות?" שאל.
תום שתק וחשב במשך דקה ארוכה. הרצפה שעליה ישב לא הייתה נוחה לו והוא ניסה לזוע מעט כדי לייצב את עצמו. אבל יותר מכל נוחות גשמית, הציקה לו האמת המרה.
"לא" ענה בשקט.
"מניין לך?" שאל המכשף.
"מהגובלין" חשב לעצמו תום, "כל דמיון הוא שבירה" ענה.
"את הטוב במציאות אנחנו משיגים רק בתהליך ובהתמדה, והמחשבות על כך כובלות אותנו 'כיצד נעשה ואיך' והם חוזרות ונשנות כשאנחנו לא עומדים על סיפוקינו. הדמיון מאפשר לנו לברוח מהם. הוא מאפשר למזג את הדברים, ליצור שבירה בין העולם. אך ברגע שאין גבולות – שוב אין משמעות".
"אם כן מדוע אתה חש הנאה כשאתה מדמיין?" הקשה המכשף.
"משום שאני משיג את מבוקשי ברגע ואני לא משלם על כך דבר".
"האמנם?" שאל המכשף "ומה קורה אחרי שאתה מדמיין? הרי המציאות היא יבשה ובשביל להשיג דברים גדולים עליך לעבוד קשה באופן יומיומי".
"להשיג דבר ברגע רק לרגע" סינן לעצמו תום, "זה מביא עצבות גדולה יותר, אחרי שכבר טעמתי ודמיינתי".
"בדיוק" השיב המכשף.
"ההנאה המושלמת ביותר ללא פגם מצויה אך ורק בדמיון. וזה נותן לנו הכול כאן ועכשיו מבלי מאמץ או תהליך. אך כמו שהוא נותן הוא לוקח, רק שאת זה אנחנו לא רואים, מרגישים ולא רואים, מרגישים ולא יודעים להצביע" סיים.
תום התבונן בפניו הארוכות של המכשף ואמר "הדמיון מיוחד בכך שהוא לא רק נותן לך את המציאות שביקשת, הוא נותן לך גם את החוויה. אך המחיר הוא חווית החיים שלך ברגע שתצא מהדמיון".
"תמיד יהיה מחיר, השאלה מה תבחר".
"האם לעולם אהיה כבול במחשבה? לעולם לא אדע נחת?" שאל תום בקול מהוסס.
"הזרות והניכור שאתה חש נובעים מהניתוק שלך מעצמך. ברגע שתתמסר אליהם, כבלי המחשבה כבר לא יהיו הדפיקות שמשגעות לך את הראש כשאתה רוצה לישון. אלא הן יהיו המסגרת שלך, התוכן שאליו אתה יוצק את חייך, בונה ויוצר. האם אתה מוכן להתמסר לעצמך?" שאל המכשף.
תום הסתכל לצדדים, חזר והפנה ראשו אל המכשף ואז בחר לעצום את עיניו, "עליי להסתכל פנימה" חשב לעצמו.
חיים שלמים חלפו מול עיניו. כמה מחשבות אדם עובר, כמה רצונות גדולים מתעוררים בו. וכשאדם בורח במשך שנים לדמיון, הוא נעשה עצלן ומפוחד. אותה מסגרת מחשבתית שנועדה לעזור לו ליצור נהפכת לו לרועץ, ומחוסר מעש הוא עסוק במחשבות שווא שרק מסחררות אותו.
תום נשם עמוקות, והוא חש את הפגיון קרוב אל גופו כמו מתעורר לחיים. הכול תלוי ב "מ.ב.ט" רק תסיר את הנקודות השחורות, תחבר, תתחבר.
תום פקח את עיניו. פתאום הוא חש איך ידיו משוחררות, הוא הביט בסימנים שעל ידיו בערגה. אלו היו סמנים של שאלה, סמנים שתמיד ילכו איתו לכל מקום שאליו יגיע. וחוסר השקט ואי הוודאות הן מנת חלקו – וזה היופי שבחיים, שאת ההגדרות הוא בוחר ואת התוכן הוא יוצק ומתוך כל זה מתגלה ה'אני'.
הוא הסתכל חזרה אל המכשף אך זה כבר לא היה שם, תום עשה את הבחירה.
