סימנים על נייר
מאת: דרור בר
שוב אותו דבר… אותו חדר… אותה מנורה שמידי כמה דקות מתחילה להבהב… כמה פעמים הוא כבר טיפס על כיסא העץ היחיד בחדר, מנסה לחזק את המגע, להחליש את המגע, לעשות משהו בשביל שההבהוב המציק הזה יפסיק, אותו הבהוב שיצר גם את הצליל המעצבן הזה.
הוא הסתכל, מיוגע כלפי מעלה, "טוב נו" הוא חשב, "עוד איזה דקה זה יפסיק", הוא המשיך להסתכל עליה עד שהיא הפסיקה ואז הסתכל עוד קצת על המנורה, הוא לא ידע מה הוא עוד יכול לעשות.
הוא הסיר את מבטו רק כשהעיניים התחילו לכאוב, הוא עצם את העיניים, מתענג על הצורות, הכתמים, הצבעים שהעיניים שלו יוצרות כשהוא עוצם אותם, בחדר הזה, אלו היו הצבעים היחידים שהוא יראה.
כשהוא נרגע הוא פקח את עיניו, כל פעם שהוא עושה את זה, הוא ציפה למשהו אחר, וככה כשהוא רואה את החדר הוא עצם את עיניו והלך לישון.
*****
הוא התעורר, לא משוכנע אם זה בוקר, ערב, לא משוכנע אם זה עדיין זמן מסוים שהוא מכיר, הוא פשוט התעורר והלך לישון כרצונו, על הרצפה היה האוכל, הוא חייך. " אז שוב פעם הפיות באו ושמו את האוכל פה " הוא חשב, " טוב נו, למה שהיום יהיה שונה מכל זמן אחר".
הוא חילק את האוכל לשלושה חלקים, לשלושת חלקי היום שלו, הוא עדיין שמר על הסדר של ארוחת בוקר, צהריים וערב, לא שהוא ידע מה קורה מתי, לא שזה שינה… ברגע שהוא הלך לישון הם שמו לו עוד אוכל שיספיק.
הוא נתן מבט בחדר, החדר הקטן כל כך שהיה ביתו, הקירות היו אפורים, עשויים מחומר שהוא לא זיהה, כמו פלסטיק אבל יותר חלקלק, או לפחות ככה הם היו רוב הזמן, וגם הרצפה ככה, רק התקרה הייתה לבנה, הדבר המיוחד היחיד בחדר.
אהה וכמובן המיטה שלו, מחוברת לקיר בצד הימיני שלה, לא מנותקת לעולם, לא משנה כמה כוח הוא מפעיל היא מחוברת, יותר נכון להגיד חלק מהקיר כי הוא לא ראה שום צירים מחוברים, כרית אחת ושמיכה אחת, שתיהן בצבע אפור ירוק מזעזע, והמזרן, טוב… אולי כדאי לא לדבר על זה.
הוא המשיך במבטו, הוא הגיע לשולחן, שולחן עץ יפיפה, כיסא עץ יפיפה, איך שני הדברים היחידים בחדר שהיו יפים, שיכלו להיות בעבר משהו שהוא רק חולם עליו, שניהם היו עכשיו כל כך מאוסים, כל כך מלווים בכאב…
הוא התיישב על הכיסא, והסתכל על הספר שנמצא על השולחן, פשוט, עטוף בעור, פה ושם קישוטים, ובפנים דפים על דפים שעליהם נכתב בדיו אדום שחור, הדיו שתמיד נמצא ליד המחברת ואף פעם לא נגמר…
הוא הגיע לעמוד האחרון, הוא תמיד התחיל לכתוב בעמוד הזה, תמיד העמוד האחרון היה העמוד הראשון של היום שלו וגם העמוד האחרון, תמיד שנגמר לו העמוד הוא גילה שיש עוד אחד מאחורה, עוד צחוק של הגורל בשבילו, הוא זכר את הפעם הראשונה שהוא חשב שהמשחק האכזרי הזה ייגמר, אוו, כמה הוא טעה.
הוא הושיט אצבע וטבל אותה בדיו, והתחיל לרשום, את מה שהוא חושב, מה שהוא לא כתב אתמול. האותיות יצאו בצורה מדהימה, כאילו הם נכתבו בעט המדהימה ביותר בעולם על ידי האדם עם הכתב יד הכי יפה בעולם, והצבע שלהם, היה צבע שאי אפשר לשכוח לפחות לא בשבילו. כל אות עלתה לו בכאב, זיעה, תחושת גועל, כי ברגע שהדיו נגע באצבע שלו הדיו קיבל את הצורה האמיתית שלו,את הסיבה לצבע הזה,הדיו קיבל את הדם שלו, וככה הספר נכתב, בדמו ובזיעתו, בכאב שלו, הספר הזה על כל חלקיו היו הוא עצמו, כל פיסה ופיסה ממנו, מילה, אות, פסיק, וככזה הוא היה חלק בלתי נפרד ממנו.
" אני זוכר את הכול" הוא חשב, ומיד כתב את זה, " מדהים כמה אני יכול לזכור, אולי זה חלק מהיכולת של הספר המקולל הזה, נוסף על כך שהוא מוסיף דף ועוד דף, ממשיך את המטלה האינסופית שלי, הוא גורם לכך שכל מה שאני כותב, כל מה שהוא חלק ממני לא יישטף".
הכאב זרם דרכו, הוא כבר לא התנגד, לא הפסיק לכתוב… הוא ידע שזה לא יעזור.
"כל מה שאני כותב, כל מה שהוא חלק ממני, מהדם שלי, כל הזיכרונות הללו ממשיכים לשטוף אותי, לשטוף דרכי, הדם והזיכרונות מתערבבים יחד והם חלק מהגוף שלי עכשיו, הם לעולם לא יעזבו".
הוא המשיך לכתוב עד שהערב הגיע, או מה שהוא החליט שהערב הגיע, ושוב פעם הוא סגר את הספר, התיישב על המיטה והסתכל במנורה, פעם אחת, פעמיים, בהבהובים שלה עד שהוא עצם את עיניו… ראה את הצורות ואז הלך לישון.
****
"אתמול היה יום מיוחד", הוא רשם… בעמוד האחרון כמובן, "אתמול לא רשמתי, כבר הרבה זמן לא היה לי שקט כל כך".
הוא הסתכל על הקיר, באכזבה גלויה, הוא לא ציפה שהקיר יישאר כמו שהיה אתמול אבל היה מתסכל לראות את הצבע האפור הזה שוב, שוב ושוב, ללא הפסקה.
"אתמול הקיר שוב פעם הפך לעץ, בדיוק כמו השולחן, עם קווים אינסופיים. עקבתי אחריהם, סוף-סוף לא הייתי צריך לרשום כלום… הייתה לי תעסוקה לכל היום, לעקוב אחרי כל הקווים בחדר ושנמאס לי הלכתי לישון… אני אוהב ימים כאלו".
הוא עצר לרגע, ניסה לחשוב איך להמשיך, " אתה נחשב יומן? " הוא רשם לבסוף," או שחלק ממני… אני באמת לא יודע, אתה חייב להיות הרי חלק ממין ניסוי אכזרי, הרי מישהו מאכיל אותי כל פעם שאני הולך לישון, מישהו שם אותי פה, אני הרי לא יודע איך נכנסתי, איך הגעתי לפה, ומישהו חייב לקרוא את מה שאני כותב לא? הרי איזה סיבה יש לי להיות פה אם לא בשביל לכתוב".
הוא הסתכל על האצבע שלו, היא אף פעם לא הייתה פצועה או משהו אבל הוא תמיד ידע שהדם מגיע דרכה, הדם שלו, התחושות שלו, כולם שירתו את הספר, את המדען שעושה את הניסוי הזה, המפלצת ששולטת בו.
"מעניין מה הוא חוקר, איך הוא יצר את הספר הזה, המקום הזה, המנורה המהבהבת, הדם, העמוד האחרון, ולמה אני… למה אני… למה הוא לא היה יכול להשאיר אותי איפה שהייתי לפני שהייתי פה… איפה באמת הייתי פעם… אני כבר לא זוכר, אף פעם לא רשמתי את זה בסדר, ומה שלא נכתב עם הכאב והדם, מה שלא היה כתוב, לא היה חלק ממנו".
הוא התרכז לשנייה נותן לשטף הזיכרונות לזרום דרכו, הוא נזכר במה שהוא רשם באחד העמודים האחרונים של הספר, ודפי הספר זזו, כמעט עד להתחלה אבל הוא לא היה צריך אותם בשביל לזכור, הזיכרונות היו חלק מהדם לו עכשיו, הם תמיד עברו בגוף שלו.
"ניסיתי לא לכתוב" הוא רשם פעם… " זה לא היה קל, היה בי מין צורך מוזר לרשום, לא יודע מה, אולי המדען שם לי משהו באוכל, סם כתיבה או משהו כזה, אני לא יודע" יש כמה שורות ריקות, כמה חלקים שחורים שאפילו הוא לא זכר ואז עולים הזיכרונות,האותיות שוב פעם ," לא יכולתי להפסיק לכתוב, זאת התעסוקה היחידה שיש פה, טוב, אולי חוץ מהפעמים שהקיר משתנה. לכתוב… הדבר היחיד שאפשר לעשות, לכתוב בשביל לזכור, בשביל שהדברים שאני עושה, לא, עשיתי יישארו תמיד בתוכי, לפחות יש דברים שאני עכשיו לא אשכח אף פעם".
*****
לא הייתה מראה בחדר, הוא גילה מזמן שזה משהו שחסר לו, הוא לא ידע בן כמה הוא, איך הוא נראה, "מעניין מה אחרים היו חושבים אם הם היו רואים אותי" הוא רשם, " אני מקווה שיש אחרים… אולי ככה אני אמור להיות, ככה הייתי מתמיד ואני היחיד שקיים?". אלו היו חששות שלא עזבו אותו מעולם, איך הם יכלו לעזוב אותו, אבל יותר מזה עניין אותו מה היה קורה אם הייתה מראה.
הדפים זזו כשהוא נזכר במקרה שהיה, " ניסיתי לצייר את פני, חשבתי שזה יקרה כמו תמיד, אני אצבע את הפנים שלי בדיו ואטביע אותם בדף, ואז אני אדע איך אני נראה אך לא היה מספיק דיו אז ניסיתי לקבל חתך מהנייר, קיבלתי את החתך שוב ושוב אבל כל הדם ששפכתי פשוט זרם לקסט דיו שלא התמלאה בכלל, כאילו אני לא יכול לאבד את הזיכרונות הללו, הם חלק ממני, מהדם שלי, ולא משנה מה, הם חייבים להיכתב".
*****
שוב אותו דבר… אותו חדר… אותה מנורה שמידי כמה דקות מתחילה להבהב… כמה פעמים הוא כבר טיפס על כיסא העץ היחיד בחדר, מנסה לחזק את המגע, להחליש את המגע, לעשות משהו בשביל שההבהוב המציק הזה יפסיק, אותו הבהוב שיצר גם את הצליל המעצבן הזה.
הוא הסתכל, מיוגע כלפי מעלה, "טוב נו" הוא חשב, "עוד איזה דקה זה יפסיק", הוא המשיך להסתכל עליה עד שהיא הפסיקה ואז הסתכל עוד קצת על המנורה, הוא לא ידע מה הוא עוד יכול לעשות.
הוא הסיר את מבטו רק כשהעיניים התחילו לכאוב, הוא עצם את העיניים, מתענג על הצורות, הכתמים, הצבעים שהעיניים שלו יוצרות כשהוא עוצם אותם, בחדר הזה, אלו היו הצבעים היחידים שהוא יראה.
כשהוא נרגע הוא פקח את עיניו, כל פעם שהוא עושה את זה, כל בוקר אחד אחרי השני הוא ציפה למשהו אחר, וככה כשהוא רואה את החדר הוא עצם את עיניו והלך לישון.
